King Crimson - Beat

ב- 18 ליוני, 1982, "King Crimson" הוציאו את אלבומם התשיעי, "Beat".

זו הייתה הפעם הראשונה בקריירה של "King Crimson" בה הלהקה שמרה על אותו הרכב במשך שני אלבומים רצופים - זה שכלל את Robert Fripp, Adrian Belew, Tony Levin, ו- Bill Bruford. הלהקה מיהרה מידי לשחרר את "Beat", תשעה חודשים בלבד לאחר האלבום החדשני והמצוין "Discipline", והדבר אכן ניכר באיכות ובכמות. החברים הגיעו לאולפן עם מעט חומרים חדשים שהצטברו לכדי 29 דקות בלבד, דבר שאילץ אותם להוסיף עוד 7 דקות של אלתורים. האלבום הזה ממשיך את הקו של האלבום הקודם עם נטייה עמוקה יותר לשילוב של רוק מתקדם עם ניו ווייב ומוזיקה ניסיונית.

האלבום נועד בתחילה להוות סוג של מחווה לדור הביטניקים האמריקאי של שנות ה-50, לאחר ש- Adrian Belew, קרא מחדש את "On the Road" של Jack Kerouac. בסופו של דבר, "Beat" התגלה כאלבום אישי של אדריאן בילו, אשר גם כתב את רוב החומרים לאלבום. מילותיו של בילו משקפות עייפות גוברת מהחיים בדרכים, חדרי מלון, שדות תעופה ואת הבידוד הרגשי שהוא חווה כמוזיקאי.

האלבום נפתח עם "Neal and Jack and Me", קטע חד ותזזיתי שהושפע מהחברות המורכבת בין קרואק לניל קסאדי. פריפ ובילו מחליפים ביניהם נגיעות גיטרה, בסיוע הבסיסט Tony Levin שביצועיו על Chapman Stick מטשטשים לעתים קרובות את הגבולות בין בס, קצב ומלודיה. "Heartbeat" ממשיך בחמימות מפתיעה - רגע נדיר של ישירות רגשית שהינו ללא ספק אחד השירים המלודיים והנגישים ביותר בקטלוג של הלהקה.

ממשיכים ל- "Sartori in Tangier" שקופץ ראש אל תוך בריכה של אילתור אינסטרומנטלי. הוא משלב מוטיבים מזרח תיכוניים, עם עבודת כלי הקשה מדהימה של Bill Bruford. שם השיר שואב מנובלה אחרת של Jack Kerouac בשם "Satori in Paris". אחריו, "Waiting Man" מתעל את העייפות הגוברת של בילו מהחיים בדרכים בעזרת לופים היפנוטיים.

הקטע החמישי "Neurotica" מלא בביקורת על האנרגיה המטורפת של ניו יורק, תוך שהוא מהדהד חומרים קודמים כמו "Thela Hun Ginjeet". הוא מתפרץ בטשטוש נוירוטי, תוצאה של עומס חושי עירוני. המילים המדוקלמות של בילו מתפתלות להן בטירוף כנגד הצלילים השבורים שפריפ מפיק מהגיטרה וצלילי משרוקית. בניגוד מוחלט, מגיח "Two Hands" הרך והמאופק. בלדה מינימליסטית שנכתבה במשותף עם אשתו של בלו, מרגרט, ומדבר על געגועים ופגיעות רגשית, כשלעיתים נדמה שהמילים ממש מרחפות מעל כלי הנגינה.

לאחר מכן מגיע "The Howler", עם ביצוע קולי מאיים של בילו וגרוב כאוטי וחייתי - התגלמות של "Howl" מאת Allen Ginsberg שהוא מתייחס אליו. לבסוף, האלתור האינסטרומנטלי, החופשי והמוטרף "Requiem", סוגר את "Beat" עם מרקמים מופשטים ודיסוננס של צלילים שקורסים אל תוך רעש כאוטי.

המהדורה המורחבת של האלבום כוללת גם את רצועת הבונוס "Absent Lovers", קטע אינסטרומנטלי מסתורי, המתפתח באיטיות ומהדהד את היופי המלנכולי של געגוע וכמיהה.

האלבום "Beat" הלך בעקבות הזוהר של "Discipline", אך יצירתו החפוזה, הסכסוכים הפנימיים והעייפות היצירתית, השפיעו על התוצר הסופי, אשר נבלע בדיסקוגרפיה פורצת הדרך של הלהקה.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר