המלצת המערכת...
והפעם, על האלבום הראשון של "Pink Floyd" ללא Syd Barrett - פסקול הסרט "More"' ששוחרר ב- 13 ליוני 1969.
זה אלבום של להקה גדולה שיש נטיה לדלג עליו. אולי משום שזה לא ממש אלבום רישמי אלא פסקול, יתכן שבגלל חוסר הכיוון המוזיקלי האחיד, ריבוי הקטעים האינסטרומנטאליים ועודף הפסיכדליה, אבל מי שייכנס בשערי הקסם הנדיר הזה ירצה רק "עוד" - ("More") כשמו של האלבום.
את ההזמנה להקליט פסקול לסרט "More" קיבלו חברי הפינק פלויד מבמאי הסרט Barbet Schroeder, זה היה סרטו הראשון והוא פנה לחברי הפינק פלויד שבמקרה היו גם חבריו בבקשה להקליט פסקול לסרט.
זה לא היה הפסקול הראשון של חברי הלהקה. בשנת 1967 הם הקליטו מוזיקה לסדרת הטלוויזיה "Tomorrow's World" של הבי.בי.סי ושנה לאחר מכן תרמו כמה שירים לפסקול הסרט "The Committee". "פינק פלויד" אהבו את ההשקה בין עולם הקולנוע לעולם המוזיקה וחשבו שזה יהיה נכון ללכת על הפרויקט הזה גם הפעם, במיוחד כשזה היה כרוך בעזרה לחבר ובהכנסה קטנה.
הסרט מספר על טרמפיסט היפי, סטודנט גרמני בשם סטפן שמגיע לאיביזה יחד עם חברתו המכורה להירואין. שם באיביזה הוא מתחבר עם קהילת ההיפים המכורים המקומית ואט אט הולך ומתמכר לסם בעצמו, עד מותו הטראגי ממנת יתר.
חברי ה"פינק פלויד" קיבלו כמה סצינות מהסרט לצפיה והתבקשו לחבר על סמך האווירה את הפסקול. הפרשנות האישית של חברי הפינק פלויד לסצינות בהם צפו, היא שהולידה את כל הקסם שיש באלבום הזה. אלבום יפה עם אווירה מהפנטת וחד פעמית, פולק מלודי, אוונגארד, משולב בפסיכדליה ואפילו טעמימה של הארד רוק (כן כן קראתם נכון), שלל אפקטים וקטעים אקוסטיים.
כפי שציינו בפתח הדברים זה האלבום הראשון של הלהקה בהרכב הקלאסי, ווטרס, גילמור, רייט ומייסון, אבל מה שיותר מדהים, זה האלבום היחיד של הלהקה בו David Gilmour הוא הווקאליסט היחידי. ווטרס לא היה עדיין עם מספיק ביטחון ורייט עוד לא ממש גילה את יכולותיו בשירה. ואם אתם מחפשים עוד נתונים נדירים, אז באלבום הזה קיים השיר היחיד של הלהקה אותו כתבו מייסון ורייט ("Up The Khyber").
רוב האלבום נכתב והוקלט על-ידי הלהקה בתוך שמונה ימים, נתון מדהים לכשלעצמו. רוב המילים נכתבו על ידי ווטרס במהלך הסשנים עצמם וחלק מהלחנים הם התחילו מאימפרובציות ואילתורים.
האלבום כולל כמה מהקטעים היפים של פינק פלויד לפני הפריצה הגדולה.
קטע הפתיחה "Cirrus Minor" שמתחיל עם ציוץ הציפורים, אפקט שהלהקה עשתה בו שימוש חוזר בשיר "Grantchester Meadows" מהאלבום "Ummagumma" ששוחרר בהמשך אותה שנה. בשיר מנגנים רק רייט עם האורגן הכנסייתי וגילמור על האקוסטית. קטע מרחף בדיוק כמו האיש שעליו הוא נכתב.
הקטע השני "The Nile Song" כולל גיטרות מלאות דיסטורשיין, שירה צרחנית ומחוספסת של גילמור וסולואים מיללים, ממש שילוב של ההארד רוק, הבי מטאל ואסיד רוק. זהו קטע נדיר של גילמור והלהקה, בסגנון שכמעט ולא חזר על עצמו. השיר הזה דומה מאוד בלחן ובאווירה לשיר "Ibiza Bar" שמגיע בהמשך האלבום.
מיד אחרי מגיע "Crying Song" והופך לנו את האווירה ממש כמו ה- Low שמגיע אחרי ה- High של המכור להירואין. שיר שקט וקסום עם קול מלטף של גילמור, שממש קשה להאמין שרק לפני שיר אחד נשמע כמו ה"גראוולר" הכי עצבני בסצינת המטאל.
ויש כאן גם את "Green Is the Colour", אחד השירים היפים של פינק פלויד בתקופה שלפני הפרסום הגדול הכולל נגינה של Lindy Mason – אישתו של.. על חלילית, ויש את "Cymbaline" שמספר על "סיוט" עם איזכור ל- "Doctor Strange" עם השירה הכל כך יפה של גילמור והבונגוס של מייסון, ועוד ועוד...
יאללה ועכשיו תתחברו ללינק ותאזינו לקסם החד פעמי הזה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט