Supertramp - Famous Last Words
כתב: Moti Kupfer
תאריך הוצאה - 06.10.1982
פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שבא לו שתהיה לו להקה משלו. זה בדיוק מה שקרה ליזם והמיליונר ההולנדי Stanley August Miesegaes. זהו סיפורה של להקת "Supertramp", שאלבומה השביעי "...Famous Last Words..." יצא ב- 6 לאוקטובר 1982.
מיסגאס תמך בלהקה בשם "The Joint", שלא ממש תאמה את ציפיותיו. הוא שלף מתוכה את הקלידן המבטיח Rick Davies, שהיה חבר בעבר בלהקה יחד עם Gilbert O'Sullivan, על מנת להקים סביבו להקה חדשה במימונו.
דייויס צירף ללהקה, שנקראה בתחילה "Daddy", את נגן הבס והזמר Roger Hodgson, הגיטריסט Richard Palmer ואת נגן כלי ההקשה Keith Baker. בייקר עזב בתחילת 1970, ובמקומו הצטרף המתופף Robert Millar, שניגן באלבום הבכורה.
בעצתו של פאלמר, שכתב בהמשך חלק מהמילים ללהיט היורופופ של Sandra, השיר "(I'll Never Be) Maria Magdalena" משנת 1985, שינתה "Daddy" את שמה ל-"Supertramp", כדי למנוע בלבול עם להקה בשם "Daddy Longlegs".
את השם "Supertramp" לקחו חברי הלהקה מספרו של William Henry Davies שנקרא "The Autobiography of a Super-Tramp", האוטוביוגרפיה של נווד העל.
שני חברי הלהקה המרכזיים הם דייויס והודג'סון. שניהם הגיעו מרקע שונה. דייויס, שהגיע ממעמד הפועלים, התחבר לבלוז ולג'אז. הודג'סון לעומתו, שהגיע מרקע מבוסס יותר, התחבר למוזיקת הפופ והרוק.
להקת "Supertramp" היתה אחת מהלהקות הראשונות שהוחתמו בסניף הבריטי של A&M Records. ב-1970 יצא אלבום הבכורה שלהם, "Supertramp", שנטה לכיוון הפרוגרסיב רוק. למרות שזכה לשבחים, הוא לא משך קהל גדול.
גם האלבום השני, "Indelibly Stamped", שיצא כעבור שנה ביוני 1971, לא הצליח מסחרית.
במהלך שני האלבומים הראשונים חוותה הלהקה שינויים תכופים. למעשה, למעט דייויס והודג'סון, הוחלפו כל חברי ההרכב. ואם זה לא הספיק, המיליונר ההולנדי החליט שהוא מיצה את החלום שלו והפסיק את התמיכה בלהקה.
דייויס והודג'סון לא אמרו נואש והחליטו לצוות אליהם חברים חדשים ללהקה. הם צירפו את נגן הבס Dougie Thomson, אותו הכירו מהופעות שבהן מילא מקום. לאחר מכן צורפו המתופף Bob Siebenberg והסקסופוניסט והקלידן John Helliwell.
אם כך, לקראת אלבומה השלישי, "Crime of the Century", שיצא בספטמבר 1974, הצליחה "Supertramp" לגבש הרכב שירוץ עשור שלם, העשור המוצלח שלהם, מ-1973 עד 1983.
השותפות המוזיקלית בין דייויס והודג'סון הזכירה את John Lennon ואת Paul McCartney. שניהם כתבו והלחינו, והקרדיטים ניתנו לשניהם במשותף, גם כאשר כתבו בנפרד וכל אחד מהם חי אורח חיים שונה לחלוטין.
לאחר אלבום שלישי שהעלה אותם על הדרך הנכונה ויציאה למסע הופעות, חברת התקליטים דרשה להכות בברזל כשהוא חם. כך נוצר אלבומם הרביעי, "Crisis? What Crisis?", שחלק ניכר ממנו נשען על שירים שנותרו מתקופת האלבום הקודם ומתקופות מוקדמות יותר. אלה היו הקלטות חדשות של חומרים ישנים, והעבודה בלחץ גררה תגובות לא מרוצות מחברי הלהקה.
גם התנאים להקלטת האלבום הבא לא היטיבו עם חברי הלהקה, שהיו מבודדים בהרים בקולורדו, בגובה רב. אולי זה גם מה שעזר ליצירתיות לפרוץ. אלבומם החמישי, "Even in the Quietest Moments...", התקבל היטב והיה לפריוויו לאלבום הנמכר ביותר של "Supertramp", אלבומם השישי, "Breakfast in America".
לאחר המעבר לסגנון הפופ וההצלחה ההיסטרית שבאה בעקבותיו, רצה הודג'סון לשמר את ההצלחה של "Breakfast in America", בעוד דייויס העדיף לחזור אחורה ולחתור לימים הראשונים של הלהקה, לכיוון הפרוג והרוק. כך נוצר אלבום כלאיים בין הרצונות של דייויס והודג'סון, שבניגוד לעבר כבר לא הסכימו על הכיוון המוזיקלי המשותף.
יצירה ארוכה בת כעשר דקות של דייויס בשם "Brother Where You Bound" מצאה את דרכה בסופו של דבר לאלבום הבא, שהוקלט לראשונה ללא הודג'סון. כשהופיעה ב-1985 כבר התארכה לכ-16 וחצי דקות.
כל שירי האלבום נכתבו רשמית על ידי דייויס והודג'סון בקרדיטים. אבל מי שרוצה לקבל תשובה מדויקת לגבי איזה שיר נכתב על ידי מי מהם, ידע ששיר שמבוצע על ידי דייויס גם נכתב על ידו, וכנ"ל בהקשר של הודג'סון.
עיקר ההקלטות של האלבום השביעי, "...Famous Last Words...", היו בביתו של הודג'סון באולפני "Unicorn" בנבאדה סיטי שבקליפורניה. כל זאת מכיוון שהודג'סון לא רצה להשאיר את אשתו לבדה בטיפול בשני ילדיו הקטנים, ילדה בת שנתיים ותינוק שנולד.
ואילו דייויס הקליט את קטעי הקול והקלידים שלו באולפנו הביתי "The Backyard" באנצ'ינו שבקליפורניה, כאשר השלמות נוספות הוקלטו באולפנים באזור לוס אנג'לס.
בשם האלבום אפשר בהחלט למצוא משמעות לפרידה של דייויס והודג'סון. האלבום הזה היה שירת הברבור של השותפות ביניהם ושל ההרכב הקלאסי של "Supertramp". הודג'סון עזב לאחר סיבוב ההופעות ב-1983, והלהקה המשיכה בלעדיו, אך בעיניי לא הצליחה לשחזר את הקסם שהיה שם בעשור ההוא.
את הרעיון לעטיפת האלבום הגה Mike Doud, שעיצב אותה יחד עם Norman Moore. על הצילום חתומים Jules Bates ו-Tom Gibson. נראה בה לוליין על חבל בקרקס, כאשר יד האוחזת במספריים מאיימת לחתוך אותו. עוד רמז לרגעיה האחרונים של "Supertramp" בהרכבה המצליח.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות