8 שנים עברו בין האלבום "פורטה" לאלבום "יותר לא" ששוחרר ב-30 ביולי 2015 !!
זהו לא מספר מבוטל, זה הרבה מאוד זמן במיוחד לאור העובדה שהלהקה בשנות ה-30 לחייה. 30 שנה שאנחנו איתם באש ובמים ומתפללים שיהיו לנו עוד לפחות 30 שנה (עד אז כבר בקושי נשמע אז יהיה בסדר). זה מעורר גאווה, אהבה והערצה כשלהקת רוק שהוקמה בשנות התשעים, מצליחה למלא את קיסריה ונותנת הופעה שכאילו הזמן עצר מלכת. נכון, בכל מה שקשור ללהקה הזאת תמיד ההתייחסות היא נוסטלגית אבל כדאי לשים לזה סוף. היא רלוונטית, בועטת, אגרסיבית ומייצרת את מהות כל הרוק הישראלי !! מספיק כבר להתרפק על "מציאות נפרדת" !!
נתחיל רק בלפרוק תסכולים כי אחרת זה יבוא לידי ביטוי בהמשך הסקירה ואנחנו לא רוצים להישמע נרגנים, אז רק נציין שאנחנו מאוד מאוכזבים, כועסים, מתוסכלים ואובדי עצות מכך שכמעט בכל הופעה של הלהקה בשנים האחרונות חסר ייצוג ראוי של שירים מהאלבום הזה. לאחר השקת האלבום, הלהקה ביצעה בשידור חי במרשתת את כל האלבום מתחילתו ועד סופו ומאז... נעלמו עקבותיו. הוא נראה מציץ שוב כשבוצע השיר "Sister" בהופעה האחרונה בקיסריה אך בזה נגמר הסיפור. ממש קשה להבין מדוע זה כך ואנחנו משוכנעים שלאחר הסקירה והאזנה לאלבום אתם תסכימו איתנו כי...
זה גבירותי ורבותי, הוא לא יותר מאשר אלבום מדהים ומופתי (יש אומרים (אנחנו) "אלמותי") !!
אלבום שמשלב את העוצמות והאגרסיות עם הרוך והפשטות, את ההתרפקות על העבר, ההתיחסות להווה, הדברים הקטנים שיש לנו ביום יום והדברים הגדולים שמשנים את חיינו. זהו חד משמעית אחד האלבומים הטובים של הלהקה אם לא "ה"אלבום. כן...כן...אל תתרפקו לי עכשיו שוב על "מציאות נפרדת" או תזכירו את "פורטה" המיוחד, זהו אלבום שלא נופל משניהם ומבחינתנו הוא אפילו עולה !!
(Photo: Avihai Levy)
האלבום נפתח עם קולה העוצמתי של אורית שחף (שמההופעה בקיסריה קיבלה מאיתנו את הכינוי "היפוליטה" מלכת האמזונות) עם השיר “Sister” שמתחיל עם צלילי הנשיפה שלה, שכבר מכניסים אותך לאווירה של כעס, כמו כלב שעוד שנייה נותן לך ביס. השיר סוגר את סיפור אביה של אורית שנפתח עם השיר "Father" באלבום "פחד מוות", אז הסתובבה שמועה שהשיר היה על אבא שלה אך היא שללה את הרעיון בכל פעם. עכשיו היא סוגרת את הנושא ומספרת את הסיפור דרך המפגש שלה עם אחותה ועם קצת עצבים יש לציין. הסיפור הוא אמיתי והיא באמת עלתה להופיע מספר דקות אחרי המפגש איתה.
השיר השני "עד שירד" בנוי בצורה מושלמת ומתאים את עצמו בדיוק לסיפור המציאות שלנו, כאילו תום פטרובר לקח חלק מהחיים שלנו והחליט להנציח אותם באותה נקודה. הוא נפתח שקט ומלטף כאילו בא לנחם אותך על מה שקורה. אבל אז בבת אחת בהתפוצצות טוטאלית, ללא שום הכנה או עליה לקראת שינוי זה מעיף אותך לשמיים, נותן לך סתירה מצלצלת ושואג עלייך ללא רחמים. איך הכל מתרסק...איך שום דבר ממה שחלם לא מתקיים במציאות... והמציאות נראת קשה מאוד ובלתי נתנת לעיכול עד שהכל יגמר איך שהוא. אבל אז... מה קורה? שוב שבירה ושינוי במקצב, יהב מתחיל למשוך אותך עם הנקישות המהירות על ה-Ride ואתה לא מבין לאן יש עוד לטפס מכאן. אז... תום מספר לך איך המציאות שלו נראת עכשיו אחרי שהכל קרס לו.
החזקתם מעמד עד כאן? אתם עדיין איתנו? אז יופי כי עכשיו אורית קצת מרגיעה עם השיר "מישהו", לא אחד הרגעים הגדולים באלבום אבל שיר נחמד שנותן לך להירגע עד לשיר הבא. יש בו קטע שבירה יפה עם פריטה שמשרה עלייך אתנחתא נעימה עד ששוב חוזר הדיסטורשן והאגרסיות.
השיר הבא הוא רגע של התבוננות עצמית. "יותר לא נלחם" גורם לך להזדהות עם הגיבור (מה שקורה בעוד שיר שנגיע אליו בהמשך) למרות שאתם לא ממש עוברים אותן חוויות...אבל הקול של תום, מבנה הטקסטים שלו, ההגשה שלו. אי אפשר שלא להתמסר, אי אפשר שלא לאבד הכל ופשוט לחוות את הרגעים האלה יחד איתו. משהו בסיפור שלוקח אותך לאט לאט ובסוף מתגבר ומתעצם גורם לך להרגיש בדיוק הפוך משם השיר. לא משנה מה אתה ומי אתה, אחרי 6:24 דקות אתה לא רק מוכן להילחם, אתה גם תהיה מוכן לשרוף את הכל רק כדי להילחם על שלך. לחיות את החיים שלך. הסולו של עומרי אגמון משרת בצורה מופלאה את הטקסט ולוקח אותך לאט, לאט למעלה למעלה עד הסוף.
השיר "I Guess It’s For You" הוא רגע מוסיקלי רוקיסטי ונחמד שמקליל לך קצת את האווירה ושוב נותן לך להתרענן קצת לפני המסע הבא שלך. קצת אגרסיות וניסורים עושים טוב לשחרור ה"צ'אקרות".
"עברה שנה" הוא מסע חיים, אתה שוב מזדהה עם הגיבור. תום לוקח אותנו למסע בין תקופות שונות בחיים שכמעט וכולנו עוברים, אך המסע שלו שונה. הוא מסע שברקע שלו יש כל הזמן תחושת החמצה, מישהי או משהו שאותו רצה כל כך אבל לא זכה לקבל. כל המסע הזה הוביל אותו לאן שהוא הגיע היום אבל בסוף הוא מוותר על הדבר הזה ומחליט לשכוח. הפריטה של הגיטרה שמלווה את המסע הזה מתחילה באקוסטית ובבית השני עוברת לחשמלית עם הכניסה של התופים... הוא פשוט שיר עם אחד העיבודים היפים והנוגים באלבום הזה. אתה חלק מהמסע שלו ושוב כמו שתמיד הם מצליחים לעשות, אתה מתמסר והולך איתם לאורך כל השיר, עד הסוף.
היהודים אוהבים להכניס מספר שירים באנגלית באלבומים שלהם וכמו כל דבר שהם עושים זה כמובן נשמע מעולה, “Screaming You” הוא שיר עוצמתי וכבד. אורית מתחילה רגוע (כמו ששמתם לב, הרבה שירים באלבום הזה מתחילים רגוע. חלקם מתפתחים ומתעצמים לאט וחלקם מהר יותר) עם עומרי על הגיטרה כששוב יהב נכנס בשלב מאוחר יותר עם ה-Ride והם לאט לאט מגבירים את הקצב עד שהדיסטורשן העבה נכנס ואתה מוצא את עצמך נע מצד לצד בתנועות של כאילו רוח קלה מנענעת אותך. עבודת הפסנתר והבס מורגשים בצורה מדהימה בחלקו השני של השיר שנכנס למעבר ואז שוב כאילו לא פסקה הרוח ואתה ממשיך לנוע מצד לצד.
בכל אלבום של הלהקה יש את השיר הקליט, הקצבי, הקצר והעוצמתי שהוא כמו חתיכת השוקולד הטעימה שמסתתרת בתוך הגלידה, כשאתה מכניס אותה לפה ונותן ביס אתה בשמיים!! אנחנו מכירים אותם טוב מאוד, "גנבה", "אלה", "ליפול" הם בד"כ חלק בלתי נפרד מהסט ליסט של הלהקה בהופעות שמטריפות את הקהל ומרימות אותו עוד יותר לשמיים. "בא לי להיות לבד" הוא בדיוק זה!! הוא מתחיל בפיצוצים, ממשיך בפיצוצים ונגמר בזיקוקי דינור. אם בא לכם או לא, כדאי מאוד שתהיו לבד כשאתם מאזינים לשיר הזה כי מהר מאוד הגוף שלכם יתחיל לבצע תנועות בלתי רצוניות ואתם מאבדים שליטה על כל הגוף שפשוט רוצה להשתולל. אז קדימה תשתוללו ותשאגו עם תום ביחד, תשאגו חזק!!
אחרי הזיקוקים והפיצוצים אורית באה להרגיע עם "זוג יונים" אי אפשר לתאר במילים את קולה של "היפוליטה". היא מלטפת, מטלטלת, חודרת, מרחפת ואנחנו יכולים להמשיך כך עוד הרבה כי היא באמת מיוחדת במינה. כשעומר מכה בגיטרה במעין ניגון מתמשך שחוזר על עצמו אורית נכנסת בעוצמה קלה. "בוא אהובי, תן לי להוביל..." אתם כבר מהופנטים ומכאן אין דרך חזרה. תלכו...יום ועוד יום ועוד יום...בבית השני כבר עלינו מדרגה ואנחנו בקצב עם התופים הגיטרות, הבס והקלידים ואז מגיע רגע השבירה. אחד הקטעים היפים באלבום, הטמטמים של יהב מכניסים אותך לסחרור מטורף, גועשים ומכים ללא רחמים עד שמתפוצצים לשאגות האימתניות של היפוליטה, היא שואגת "יום ועוד יום..." ולנו אין לנו יותר מה לומר!
השיר "Son" היא מעין רגע שונה, אמנם קצת מוזר אך לגמרי מובן לאור החוויות של הזוג עם ההורות החדשה בשנים האחרונות. שיר חביב שמשום מה לא מצליח כל כך לרגש (לפחות אותנו) אבל בתוכנו אנחנו יודעים שהוא מלא משמעות, אנרגיות ורגש. הוא שילוב יפייפה של פסנתר וגיטרות עם עוצמה די גבוהה וסולו מתפתל אבל משהו בוא קצת היה חסר לנו.
השיר שסוגר את האלבום המופלא הזה הוא "מדמיינת", שיר עם סיפור מרגש ומדהים. לפני 8 שנים קיבלה אורית שיר שכתבה שגית רז ושאותו הקדישה לבנה האוטיסט. אורית הייתה אז בהריון ואהבה מאוד את השיר כבר ממבט ראשון. השיר הולחן ועובד אך לא הוקלט. בעבודה על האלבום הזה החליטה הלהקה להכניס את השיר לאלבום אך לא זכרו מי האם שכתבה את השיר ובאמצעות ידיעות אחרונות הם פנו לקוראים והצליחו להגיע אל שגית רז. חייבים לציין שהעיבוד של השיר מאוד שונה מכל השירים האחרים באלבום, יש פה יותר עבודה של אלקטרוניקה מאשר גיטרות ותופים אך הוא שיר נוגע ומרגש.
ללא ספק האלבום הזה הוא אלבום מופלא ומדהים, לא נגזים אם שוב נאמר שזהו אחד האלבומים הטובים של הלהקה. הרבה קשור לכך שהטקסטים שלהם השתנו עם השנים וגם אנחנו (המעריצים שגדלו איתם) אך המוסיקה שלהם לא משתנה, הם נשארים נאמנים לסאונד ולדינמיקה שלהם ובכל זאת משהו שם מרגיש שונה, חדש ומרענן. יכול להיות שזה בגלל שעברו 9 שנים מאז האלבום האחרון אבל ממש לא אכפת לנו. אנחנו אוהבים אותו!! אז הגיע הזמן שנשמע הרבה יותר ממנו בהופעות הבאות...
להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט