ב-6 לדצמבר 1994 שחררה להקת "Bush" את אלבום הבכורה שלה "Sixteen Stone", אלבום שהיווה פריצה ענקית ללהקה הקטנה מ-UK בדיוק כשהגראנג' הגיע לשיאו והחל את מגמת הירידה.
הכל התחיל ב-1991 בהופעה של Brian Adams בוומבלי, בדיוק לאחר שעזב את להקתו הראשונה "Midnight" הגיע Gavin Rossdale להופעה של בריאן אדמס בוומבלי וצפה בלהקת Baby Animals שהייתה מופע פותח לבריאן אדמס. מי שהיה הגיטריסט באותה להקה היה Nigel Pulsford, גווין מאוד התרשם ממנו והשניים גילו שיש להם אהבה משותפת ללהקות רבות. הם החליטו לקחת את האהבה המשותפת הזו ולהקים את להקת "Future Primitive", הם גייסו את Dave Parsons על הבס ואת Robin Goodrich על התופים.
ההרכב החדש הקליט מספר שירים והחליט להוציא את השיר "Bomb" כסינגל ראשון, מאחר והם לא היו חתומים באף לייבל הם שחררו את הסינגל תחת הלייבל העצמאי של גווין, Mad Dog Winston Records. הסינגל לא ממש זכה להשמעות או תשומת לב אך אדם אחד בשם Rob Kahane קלט את הפוטנציאל והחליט להחתים את הלהקה. מאחר ולמנהל החדש של הלהקה היה חוזה הפצה עם Hollywood Records שהייתה שייכת אז לחברת Disney, מיד ניגשה הלהקה לעבודה ובינואר 1994 נכנסה לאולפני Westway Records בלונדון להתחיל את ההקלטות.
למרות שגווין רצה את המפיק Steve Albini שהפיק את האלבום הבא של הלהקה, נבחרו שניים אחרים ולפי דבריו של גווין, רק בגלל שהם בריטים. השניים היו Clive Langer ו- Alan Winstanley (מלכי הפופ/רוק הבריטי של תחילת שנות ה-80) ובמחשבה לאחור זה היה חכם ותכף תבינו למה.
אבל רגע, מה עם שם הלהקה? אז נכון, ממש בסיום ההקלטות ובמהלך העבודה על עיצוב עטיפת האלבום, David Carson, שהיה אמון על העיצוב, החליט לשכנע את הלהקה שעדיף להם שם קצר כי זה יראה יותר טוב על האריזה של ה-CD. חברי הלהקה השתכנעו ובחרו בשם "Bush".
(Photo: Bush)
אז שירים יש, שם חדש יש, עטיפה יש, אפשר להוציא את האלבום !! אז זהו שלא !!
עם סיום ההקלטות הלך לעולמו אחד ממנהלי דיסני, Frank G. Wells, שהיה איש הקשר של רוב בחברה ותומך נלהב. חסרונו השפיע מאוד ומיד לאחר לכתו מנהלי הלייבל קברו את האלבום ולא הסכימו לשחרר אותו בטענה שהאלבום לא מכיל אפילו שיר אחד שיכול לצאת כסינגל ואינו ראוי למכירה. חברי הלהקה שראו את הקריירה שלהם יורדת לטימיון עוד לפני שהחלה החלו לנסות לחזור לשגרה ולעבוד בעבודות מזדמנות.
אך רוב לא אמר נואש והחל לחפש בית חדש ללהקה הצעירה שלו, עד שלבסוף חברת התקליטים Interscope Records לקחת את הלהקה תחת חסותה ושחררה את אלבום הבכורה "Sixteen Stone" תחת הלייבל שלה Trauma Records.
לרוב היו גם חברים בתחנת הרדיו המפורסמת ביותר בארה"ב (וגם בעולם) KROQ ועל מנת לקדם את האלבום הוא שלח להם את הסינגל "Everything Zen". הסינגל זכה להשמעות רבות ויחד עם הסינגלים הנוספים "Little Things", "Comedown", "Glycerine" ו- "Machinehead", האלבום נכנס היישר למקום ה-4 במצעד ה-Heatseekers של בילבורד וזכה לחשיפה והצלחה רבה.
למה היה חכם שהמפיקים היו אנגלים?
לאחר יציאת האלבום והפריצה הגדולה שהוא הביא ללהקה, רבים מהמבקרים וגם מאזינים החלו להאשים את הלהקה שהיא רוכבת על גלי הגראנג' ומנסה להעתיק את המוסיקה שמגיעה מסיאטל. "Bush" הושוותה ללא הפסקה ל-"Soundgarden", "Nirvana" ,"Pearl Jam" והיו אפילו כאלה שהאשימו את גווין שהוא מנסה לחקות את Eddie Vedder ואפילו טענו שהשיר "Bomb" יוחס לכתיבה של Kurt Cobain. הלייבל והלהקה כמובן הכחישו כל קשר וכהוכחה היו צמד המפיקים שלא הייתה להם שום נגיעה למוסיקה בארה"ב ולסיאטל בפרט.
למרות הכתוב לעיל אנחנו חושבים שלאלבום הזה יש יחודיות משלו, נכון הוא באמת נשמע כמו משהו שיצא מסיאטל אבל עדיין... הגיטרות המחוספסות משלבות פה דינמיקה קצת שונה עם החיספוס הכל כך אופייני של הגראנג' וקולו של גווין הוא מהפנט ושונה. הוא מנסה לצרוח את נשמתו או להישמע מחוספס, הוא נשמע מחוספס גם כשהוא נקי, הוא מעביר את העוצמה והרגש באופן מופלא ומרגש.
לאחר האלבום הזה היא הפכה לאחת הלהקות האהובות עלינו והמשיכה להתפתח עם כל אלבום חדש שיצא.
להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט