Opeth - Heritage

ב-13 בספטמבר 2011 הוציאה להקת "Opeth" את "Heritage", אלבום האולפן העשירי שלה.

יש אלבומים שמשנים את הכיוון של להקה, ויש אלבומים שמאלצים את הקהל להחליט אם הוא באמת אוהב את הלהקה או רק את מה שהתרגל לקבל ממנה. "Heritage" שייך לסוג השני. אחרי שנים שבהן "Opeth" חיברה בין דת' מטאל, רוק מתקדם, מלנכוליה אקוסטית ויופי כמעט קלאסי, היא הסירה כאן כמעט לחלוטין את אחד המרכיבים המזוהים איתה ביותר: השירה המחוספסת של Mikael Åkerfeldt. לא כגימיק ולא כניסוי צדדי, אלא כהצהרה על זהותה החדשה.

המהלך לא נולד מתוך רצון להקל על עצמה. להפך. Mikael Åkerfeldt כתב תחילה שני שירים שנשמעו כהמשך טבעי ל-"Watershed", אבל הבסיסט Martín Méndez אמר לו שיתאכזב אם כל האלבום ימשיך באותו כיוון. ההערה הזאת נתנה לו את האישור שהיה זקוק לו כדי למחוק את החומר ולהתחיל מחדש. אחרי שכתב את "The Lines in My Hand", התמונה התבהרה: האלבום הבא לא ינסה לשכלל את הנוסחה של "Opeth", אלא לפרק אותה.

ההחלטה הזאת נשמעת בכל פרט. הגיטרות עדיין אפלות וכבדות כשהן צריכות להיות, אבל הן כבר אינן קיר שסוגר על המאזין. הן משאירות אוויר לבס, לתופים, לפסנתר, להאמונד, לרודס ולמלוטרון. ההפקה של Mikael Åkerfeldt, ההקלטה באולפני Atlantis שבסטוקהולם והמיקס של Steven Wilson מעניקים לאלבום חום אנלוגי, מעט מאובק ומאוד חי. זהו צליל של נגנים הנמצאים באותו חדר, מקשיבים זה לזה ומרשים למוזיקה לנשום, להסס ולשנות כיוון.

כבר בקטע הפתיחה "Heritage" אין גיטרה שמבקשת להוכיח דבר. הפסנתר של Joakim Svalberg, בהשראת הפסנתרן השוודי Jan Johansson והמוזיקה העממית של שוודיה, פותח דלת לעולם אחר: קריר, עתיק ומוכר באופן שקשה להסביר. זהו מבוא קצר, אבל הוא מבצע את הניתוק מהעבר בצורה מושלמת. במקום התפרצות מגיעה הזמנה להיכנס פנימה.

השיר "The Devil's Orchard" הוא ההצהרה הברורה ביותר של האלבום. המשפט "God is dead" תופס מיד את האוזן, אבל הכוח האמיתי נמצא בתנועה של הלהקה: ריף זוויתי, אורגן שמזכיר את שנות השבעים, קצב שמחליף קרקע מתחת לרגליים ושירה נקייה שאינה מנסה להיות יפה בכל רגע. זהו שיר אפל בלי להזדקק לשאגה אחת, וזו אולי ההוכחה הראשונה לכך שהכבדות של "Opeth" מעולם לא הייתה תלויה רק בדיסטורשן.

בהמשך, האלבום מסרב לבחור בין שיר לבין מסע. "I Feel the Dark" מתחיל כמעט כלחש פולקי, אבל תחושת האיום מחלחלת אליו לאט עד שהעיבוד כולו נראה כאילו האדמה זזה מתחתיו. "Nepenthe" לוקח את הזמן, משאיר מרווחים גדולים בין הצלילים ומעדיף מתח פנימי על פני שיא מיידי. אלה קטעים שמבקשים סבלנות, אבל בתמורה הם חושפים שכבות חדשות כמעט בכל האזנה.

השיר "Slither" הוא יוצא דופן גם בתוך האלבום יוצא הדופן הזה. הוא נכתב כמחווה ל-Ronnie James Dio, שמת בזמן העבודה על האלבום, ולכן הוא ישיר, מהיר וקרוב יותר להארד רוק של "Rainbow" ו-"Dio". אבל גם כאן "Opeth" אינה מסתפקת בחיקוי. הסיום האקוסטי משנה לפתע את האור בחדר ומשאיר את המחווה תלויה בין כוח לאבל.

בלב האלבום נמצאים הרגעים שבהם החופש החדש הופך כמעט לחוסר יציבות. "Häxprocess" נע בין גיטרות אקוסטיות, צלילים מרחפים ותחושה של זיכרון שמתפרק. "Famine" מרחיק עוד יותר: כלי ההקשה של Alex Acuña והחליל של Björn J:son Lindh מעניקים לו צבע פולחני, לפני שהגיטרות מתעוררות ונכנסות בכוח. זהו קטע עמוס, מוזר ולא תמיד נוח, אבל דווקא משום כך הוא מבטא היטב את רוח האלבום. "Heritage" אינו מבקש להיות מלוטש עד אובדן הסיכון.

השיר "The Lines in My Hand" הוא הרגע שבו כל הרעיונות האלה מתכווצים לפחות מארבע דקות חדות. עבודת התופים של Martin Axenrot נפלאה, הבס של Martín Méndez מקבל מקום אמיתי בחזית, וההרכב כולו נשמע משוחרר מהצורך לבנות יצירה ארוכה רק מפני שמדובר ברוק מתקדם. לפעמים דווקא הקטע הקצר ביותר הוא זה שמסביר את השינוי בצורה הטובה ביותר.

לקראת הסיום מגיע "Folklore", אולי השיר שבו הזהות הישנה והחדשה של הלהקה נפגשות באופן הטבעי ביותר. המלודיה עממית, האווירה מלנכולית, הבס והפסנתר מנהלים שיחה שקטה, ואז הגיטרה נפתחת לסולו שמעניק לקטע את השיא הרגשי שחלקים אחרים באלבום נמנעים ממנו במכוון.

הקטע האינסטרומנטלי "Marrow of the Earth" חותם את האלבום והוא פשוט מהפנט. הגיטרות האקוסטיות נפרשות באיטיות, המלודיה עוברת בין הכלים כמעט בלי שנרגיש והעיבוד כולו מרחף בין חמימות לעצב עמוק. אין כאן שיא גדול או ניסיון לסכם את המסע במילים. במקום זאת, הקטע הולך ומתרחק כמו זיכרון שנשאר תלוי באוויר גם אחרי שהצליל האחרון נעלם. זהו סיום עדין, יפהפה ומדויק לאלבום שביקש לגלות מחדש כמה כוח יכול להיות דווקא באיפוק.

במהדורה המיוחדת נוספו שני קטעי בונוס שמרחיבים את העולם של האלבום. "Pyre", שנכתב בידי Mikael Åkerfeldt יחד עם Fredrik Åkesson, ממשיך את החיבור בין ריפים חמים, קלידים ישנים ואווירה אפלה, בעוד "Face in the Snow" עדין ומלנכולי יותר, עם שירה שמעניקה לו תחושה של אפילוג נוסף. שניהם נשמעים שלמים ומשמעותיים מכדי להיחשב רק לשאריות שנשארו מחוץ לאלבום.

גם העטיפה של Travis Smith מספרת את אותו סיפור. עץ החיים נושא את פניהם של חברי הלהקה, בעוד שורשיו יורדים אל עולם תחתון אדום ומאיים. הגולגולות בבסיס מייצגות חברים מן העבר, וראשו של Per Wiberg הנופל מן העץ רומז לעזיבתו לאחר ההקלטות. העבר לא נמחק, הוא נמצא בשורשים. אבל הצמיחה מתרחשת מעל פני האדמה, במקום אחר.

העזיבה של Wiberg, שהוגדרה כהחלטה משותפת, הפכה את האלבום גם לסיום תקופה בתוך ההרכב. במקביל, הצלחתו המסחרית הוכיחה שהקהל אולי כעס, אבל לא נעלם: "Heritage" הגיע למקום ה-19 במצעד האלבומים האמריקאי, למקום הראשון במצעד הרוק הבריטי ולעשירייה הראשונה בכמה מדינות באירופה. עם הזמן התברר שהוא אינו סטייה רגעית. הוא הניח את היסודות ל-"Pale Communion", ל-"Sorceress" ול-"In Cauda Venenum", ושינה את המסלול של הלהקה לשנים.

לא כל רגע באלבום מושלם, ולעיתים האהבה של Åkerfeldt לרוק המתקדם של שנות השבעים גלויה כל-כך עד שההשפעות כמעט משתלטות על האישיות של הלהקה. אבל גם החולשה הזאת היא חלק מהכנות שלו. "Heritage" נשמע כמו אמן שמוכן להיראות אבוד כדי למצוא שפה חדשה, ולא כמו להקה שממחזרת את הניצחון הקודם.

במבחן הזמן, זהו אלבום חשוב יותר משהוא נוח. הוא לא ניסה לפייס את מעריצי "Opeth" ולא ביקש רשות לשנות את חוקי המשחק. הוא סימן את הרגע שבו הלהקה הפסיקה לעמוד בין דת' מטאל לרוק מתקדם ובחרה לצעוד עמוק אל תוך הצד השני. גם מי שמעדיף את העוצמה של התקופה המוקדמת מוכרח להכיר באומץ: בלי "Heritage", סיפורה של "Opeth" היה אולי עקבי יותר, אבל בוודאי פחות אנושי ומסקרן.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר