Porcupine Tree - Signify

ב-30 בספטמבר 1996 הוציאה להקת "Porcupine Tree" את אלבומה הרביעי, "Signify".

את השינוי שחל ב- "Porcupine Tree" באלבום הזה שומעים כבר בכניסה של התופים לקטע הנושא "Signify". עד שהאלבום הזה יצא Steven Wilson בנה כמעט לבדו יקומים שלמים מגיטרות, הדהודים וסינתיסייזרים. ב-"Signify" מישהו פתאום עונה לו וכבר מרגישים שיש כאן להקה שמתחילה להתגבש. לפתע יש מולו בס שמושך לכיוון אחר, תופים שדוחפים קדימה וקלידים שעוטפים את הכל ומייצרים אווירה.

בשנים הראשונות "Porcupine Tree" היתה בעיקר יציר כפיו של ווילסון. האלבום הקודם, "The Sky Moves Sideways", כבר הציג את Richard Barbieri בקלידים, Colin Edwin בבס ו-Chris Maitland בתופים, אבל הוא עדיין נשמע בחלקו כמו יצירה של אדם אחד שהזמין נגנים להצטרף אליו לאולפן. ההבדל הוא שב-"Signify" הם נמצאים שם כבר מתחילת הדרך. כל אחד מוסיף משהו כדי ליצור את השלם וזה כבר ממש מרגיש כמו להקה. המגע המאופק של Edwin, הצלילים המשונים של Barbieri ובעיקר הנגינה של Maitland, שיודעת מתי להסתער ומתי לפנות מקום ליתר הכלים.

ולמרות זאת, זו עדיין להקה של איש אחד. ווילסון סיפר שהביא דמואים מפורטים, וחברי הלהקה הקליטו על גביהם את התפקידים שלהם. למעט קטע אלתור משותף, ששימש בסיס ל-"Intermediate Jesus", כמעט לא יצא לחברי הלהקה לנגן יחד באולפן בזמן ההקלטות. שיטת העבודה הזו מסבירה חלק מהאופי של "פרקיופיין טרי", כשכמעט הכול נשמע מתוכנן עד לפרט האחרון.

האלבום נפתח עם הדיבור המקוטע של "Bornlivedie", אשר מוביל לקטע הנושא "Signify". הריף העיקש (כמעט בסגנון הבי מטאל) של ווילסון מכניס אותנו לקצב, אחרי כמה תיבות הקלידים מתחילים לעטוף אותו והמקצב ממשיך לדהור קדימה, גם כשהגיטרה חוזרת שוב ושוב על אותו רעיון. שלא תטעו, זה לא רק דמיון סגנוני לסגנון הקראוטרוק. ווילסון החל לעבוד על הקטע מתוך גרסת דמו לשיר "Hallogallo" של להקת "Neu!", מחלוצות הסגנון בגרמניה. במהלך העבודה הפכה המחווה לשיר מקורי של "Porcupine Tree". אפשר עדיין לשמוע בו את דופק ה-motorik ואת כוח המשיכה של הרפטטיביות, אבל אדווין ומייטלנד מכניסים אליה משקל ועוצמה משלהם. כך מצליחה הלהקה לקחת רעיון שנולד מתוך אהבה לצליל של "Neu!" ולהפוך אותו לפתיחה שנשמעת כמו שלה.

ב-"The Sleep of No Dreaming" העוצמה מפנה מקום לאכזבה שקטה. ווילסון שר כמעט בלי להרים את הקול, והשילוב שלומעם הגיטרה וצלילי הקלידים רק מעמיק את תחושת הבדידות.

אחריו מגיע קטע הקישור הקצר "Pagan" ומנתק אותנו מהאווירה המלנכולית, ממש כמו מעבר במסדרון חשוך לפני שמגיעים לחדר הבא.

שני חלקי "Waiting" ממחישים היטב את שני הצדדים של "Signify". ל-"Waiting Phase One" יש מלודיה שנחרתת בזיכרון כבר אחרי שמיעה אחת. היא עטופה בעצב של הגיטרה האקוסטית של ווילסון וקישוטים של משפטים מהפנטים שיוצאים מהגיטרה החשמלית שלו, עד לכניסה בדקה 1:35 שם הוא כבר סוחט אותה לגמרי. ב-"Waiting Phase Two" אותה תחושה נפתחת כבר אל מרחב שאין בו צורך בפזמון. החלק השני לא חוזר על הראשון, הוא נותן למה שנותר ממנו להדהד הלאה. פה כבר לא ניתן לטעות, המעבר בין שיר מלודי למסע אינסטרומנטלי הוא המקום שבו "Porcupine Tree" נשמעת הכי בטוחה בעצמה.

ואז ב-"Sever" משהו מתכווץ. הקצב מתוח, הגיטרה חדה והשירה נשמעת כאילו היא נאבקת למצוא אחיזה בתוך העיבוד. "Idiot Prayer" מותח את המתח הזה על פני דקות ארוכות, זו מיני יצירה שמזכירה במעט את מה שהלהקה עשתה באלבום הקודם. השיר "Every Home Is Wired" פונה לכאורה למקום רך יותר, אך מאחורי הצליל הנעים לכאורה, מסתתרת תחושה של אי נוחות.

ב- "Intermediate Jesus" אפשר סוף סוף לשמוע מה קורה כשהנגנים מרפים מעט מהשליטה. הבס מחפש נתיב משלו, התופים מגיבים אליו והקלידים מתפזרים מעל הכול. זו לא הפוגה בין השירים, אלא הזדמנות לשמוע את הרביעייה מקשיבה לעצמה. זהו הקטע היחיד באלבום שהבסיס שלו נולד מאלתור משותף של ארבעתם באולפן. אחריו מגיע "Light Mass Prayers", הקטע של מייטלנד שמנגן כאן גם על קלידים ועושה קולות. זה קטע אווירתי שמוריד את הדופק כמעט עד דממה ומשמש כקטע מעבר אל שיר הסיום.

לשיר "Dark Matter" צריך קצת סבלנות, הוא נותן למלודיה להתגלות בהדרגה, ורק אחר כך מרשה לגיטרה לעלות מעליה. התחושה נבנית כאן לאט, וכל מה שנשמע קודם באלבום מתכנס לתוכה. האווירה פשוט מהפנטת. המוזיקה מסרבת להיעלם, גם אחרי כמעט תשע דקות, הצליל האחרון משאיר רצון לחזור להתחלה.

עוד לפני ש-"Signify" יצא, הסינגל "Waiting" החל להביא את "Porcupine Tree" למאזינים חדשים. הוא זכה להשמעות ברדיו באירופה, והאלבום עצמו הציג לראשונה תמונה מגובשת של הלהקה. ארבעה מוזיקאים עם צליל משותף, שמסוגלים לעבור משיר מלודי וממוקד לקטע אינסטרומנטלי ארוך תוך גיבוש הזהות המוזיקלית שלהם. גם המבקרים החלו לסקר אותם, והקהל בהופעות הלך וגדל. "Signify" לא הפך אותם בן לילה לכוכבים, אבל הוא הוציא אותם מגבולות קהל הפרוג המסור והעניק להם בסיס לצמוח ממנו. כעבור שנה הוקלט ברומא אלבום ההופעה "Coma Divine", ששמעו בו כבר להקה בטוחה ומנוסה יותר על הבמה. בהמשך הופיעו גם הדמואים ב-"Insignificance", והם מאפשרים לשמוע כמה השתנו השירים בדרך מסקיצות של ווילסון להקלטות של להקה שלמה.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!