Porcupine Tree - The Sky Moves Sideways

ב- 30 לינואר, 1995, "Porcupine Tree" הוציאו את אלבומם השלישי, "The Sky Moves Sideways".

האלבום מתעד נקודת מפנה מכרעת בהיסטוריה של הלהקה. עד לשלב זה, "Porcupine Tree" התקיימה בעיקר כפרויקט אולפני, אישי, כלי לביטוי רעיונותיו של Steven Wilson, ולא כלהקה מלאה, מגובשת ותפקדת. במהלך ההקלטות של "The Sky Moves Sideways" המודל הזה השתנה בהדרגה. מה שהחל כעבודה אולפנית נוספת בהובלת ווילסון התפתח אט אט ליחידה אורגנית שיתופית, והפך את האלבום הזה לראשון של "Porcupine Tree" שמתעד, בזמן אמת, את המעבר מפרויקט אישי ללהקה אמיתית הנוצרת תוך כדי תהליך היצירה עצמו.

עם התקדמות המעבר הזה מפרויקט אישי ללהקה, החל להתגבש סביב ווילסון הרכב קבוע. הקלידן Richard Barbieri, לשעבר חבר להקת "Japan", הביא עמו גישה טקסטורלית ואטמוספרית ייחודית, Colin Edwin הוסיף נוכחות בס מאופקת וזורמת, והמתופף Chris Maitland השלים את חטיבת הקצב. הכימיה המתהווה הזו החליפה את הגישה האולפנית הנסיונית עתירת השכבות והערוצים, במוזיקה הנשענת על אינטראקציה, דינמיקה קבוצתית ואינטואיציה משותפת, כזו שתאפיין ותעצב את הצליל העתידי של "Porcupine Tree".

ההתפתחות הזו חרוטה ישירות ברשימת השירים של האלבום. שני שירים, "The Moon Touches Your Shoulder" ו- "Dislocated Day", מבוצעים במלואם על ידי ווילסון ומשקפים את השלב המוקדם והאישי יותר של הפרויקט. אלו קטעים מופנמים וסגורים, הנשענים על אווירה יותר מאשר על נגינה משותפת. שאר האלבום כבר מציג את הלהקה במלואה, וההבדל מורגש מיד. המוזיקה נושמת בצורה טבעית יותר ומתפתחת דרך דינמיקה קבוצתית ולא רק באמצעות בנייה אולפנית שכבתית. כתוצאה מכך, "The Sky Moves Sideways" נושא זהות כפולה ונדירה: מצד אחד פרידה ממקורותיה של "Porcupine Tree", ומצד שני פרק פתיחה לעתידה המזהיר.

מבחינה מוזיקלית, האלבום מייצג את הצלילה העמוקה ביותר של הלהקה אל תוך רוק מתקדם פסיכדלי ואטמוספרי. שתי היצירות הארוכות באורך כולל של כ-18 דקות, הפותחות והחותמות את האלבום, "The Sky Moves Sideways", שולטות בו ומהוות את הליבה הרעיונית שלו, ומכאן גם ההשוואה ל- "Pink Floyd" ולאלבום "Wish You Were Here". החלק הראשון: נפרש באיטיות ובסבלנות, ונשען על קלידים מרחפים, טקסטורות גיטרה ספוגות הד, ותנועה קצבית עדינה היוצרת תחושת ריחוף אטמוספרית. החלק השני: מכניס גוונים אפלים יותר, דוחף חזק יותר, ומרמז על הכיוון המובנה והקצבי שאליו תפנה הלהקה בהמשך. יחד, שני החלקים יוצרים מסע אחד ארוך שבו אילתור, מורכבות ודינמיקה קודמים למבנה השיר המסורתי.

במקומות אחרים באלבום, העומק הרגשי מתגלה דווקא דרך איפוק. "Stars Die" ניצב כאחת היצירות המוקדמות והמרגשות ביותר של Steven Wilson, ומשלב מלודיות מלנכוליות עם תחושת בדידות שמקרקעת את מרחבי הצליל הקוסמיים של האלבום במשהו אנושי מאוד. "Moonloop", הוא גרסה ערוכה לאלתור בן כ-40 דקות של הלהקה, והוא מתקדם עוד יותר אל טריטוריה חופשית, מאמץ אלתור ומחזק את האופי החלומי והזורם של האלבום.

ההפקה מכוונת במודע למרחב ולרוגע. הגיטרות משמשות לא פעם כטקסטורות ולא ככלי סולו מוביל, הקלידים צפים ונעלמים כמו אותות מרוחקים, וחטיבת הקצב משרתת את האווירה במקום להשתלט עליה. שקט, דעיכה וחזרתיות משמשים כאן ככלים קומפוזיציוניים, ומאפשרים למוזיקה להתפתח בצורה אורגנית.

במבט לאחור, "The Sky Moves Sideways" תופס מקום ייחודי בדיסקוגרפיה של "Porcupine Tree". זהו האלבום הפרוגרסיבי-פסיכדלי ביותר שלהם, והנקודה האחרונה לפני המעבר ההדרגתי לצליל כבד, ממוקד הכולל מבני שיר מסורתיים יותר. אבל יותר מכל, "The Sky Moves Sideways" הוא הרגע שבו "Porcupine Tree" הפכה באמת ללהקה, ובו בזמן הונחו יסודות הסאונד והסגנון לכל מה שיגיע אחר כך.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!