Slade - Slayed?
ב- 1 בנובמבר 1972 יצא "Slayed?", אלבום האולפן השלישי של להקת "Slade".
שנת 1972 הייתה השנה שבה להקת "Slade" הפכה מתופעת הופעות מקומית למפלצת אצטדיונים בלתי ניתנת לעצירה. אחרי שנים של עבודה סיזיפית במועדונים קטנים וחיפוש כיוון מוזיקלי תחת שרביטו של המנהל והמפיק Chas Chandler, בסיסט להקת "The Animals" לשעבר והאיש שגילה לעולם את Jimi Hendrix, מצאה הרביעייה מהעיר התעשייתית וולברהמפטון את נוסחת הזהב שלה. ההצלחה המסחררת של אלבום ההופעה המופתי "Slade Alive!" באביב של אותה שנה הוכיחה כי האנרגיה הפראית של הסולן וגיטריסט הקצב Noddy Holder, הבסיסט והמלחין הרב תחומי Jim Lea, הגיטריסט הססגוני Dave Hill והמתופף העוצמתי Don Powell היא כוח טבע שאין לו מתחרים. המשימה שעמדה בפניהם עם הכניסה לאולפני Olympic בלונדון הייתה ברורה אך מאתגרת במיוחד, ללכוד את סופת הרעמים של ההופעות החיות בתוך אלבום אולפן מהודק שיכבוש את פסגות המצעדים.
בניגוד לאמנים אחרים בסצנת הגלאם רוק הבריטית שטיפחו תדמית אנדרוגינית ותיאטרלית מרוחקת, חברי "Slade" הגיעו ממעמד הפועלים של המידלנדס ושמרו על חיבור ישיר, מחוספס ונטול גינונים עם הקהל שלהם. השילוב בין הכתיבה המלודית המבריקה של לי, ששאבה השראה ישירה מהחיפושיות ומרוקנרול שורשי, לבין הגרון החרוך והעוצמתי של הולדר והאיות הפונטי המכוון של שמות השירים בעגה המקומית, יצר שפה מוזיקלית ייחודית. צ'נדלר דחף את הלהקה להקליט באולפן בעוצמות ווליום אדירות תוך שמירה על הפרדת תדרים חדה, וכך נולד "Slayed?", אלבום שמגשר באופן מושלם בין פופ המנוני מדבק לבין רוק כבד בועט.
האלבום נפתח ללא שום הקדמות מיותרות עם "How D'You Ride", קטע רוקנרול דוהר שנכתב על ידי הולדר ולי ומונע על ידי קו בס מתגלגל, גיטרות חותכות של היל ומקצב תופים כבד של פאוול שמכניס את המאזין מיד אל תוך האווירה המחשמלת של הלהקה. מיד אחריו מגיע "The Whole World's Goin' Crazee", שיר שכתב הולדר לבדו ושוחרר גם כתקליטון גמיש ומיוחד למגזין מוזיקה בריטי באוקטובר 1972. כאן מפגין הולדר את מלוא עוצמתו כסולן רוק מהשורה הראשונה, כשהוא מוביל גרוב בלוז רוק שרירי ומחוספס שנשמע כמו מסיבת רחוב סוערת שאיבדה שליטה.
תפנית מפתיעה ומרתקת מתרחשת ברצועה השלישית, "Look at Last Nite", שבה הלהקה מורידה את הרגל מדוושת הגז לטובת בלדת מיד טמפו מהפנטת וקודרת. השיר חושף את הצד האפל והבודד של חיי הכוכבות בדרכים, עם שירה מלאת נשמה של הולדר והרמוניות קוליות עשירות שמזכירות כי מאחורי החזות הפרועה והרועשת מסתתרים מוזיקאים רגישים ומתוחכמים. הקצב מתגבר שוב עם "I Won't Let It 'Appen Agen", קומפוזיציה הדוקה של לי שמתבססת על ריף גיטרות ממכר ומבנה הרמוני מורכב, לפני שהצד הראשון של התקליט נחתם בביצוע מוחץ וכבד במיוחד לקלאסיקה "Move Over" של Janis Joplin. חברי "Slade" הופכים את שירה של ג'ופלין למפגן עוצמה של הארד רוק טהור, עם תיפוף שבטי ורועם של פאוול ועבודת בס וירטואוזית של לי שמעניקים לשיר חיים חדשים לגמרי.
הצד השני של האלבום נפתח עם אחד מרגעי השיא הגדולים ביותר בתולדות הרוק הבריטי של שנות השבעים, הלהיט האלמותי "Gudbuy T'Jane". השיר, שנולד בהשראת מנחת תוכנית טלוויזיה אמריקאית שפגשו חברי הלהקה בסן פרנסיסקו והוקלט בטייק שני בלבד באולפן, מתודלק על ידי מקצב תופים היפנוטי, ריף גיטרה פשוט וגאוני ופזמון אדיר שהזניק אותו למקום השני במצעד הבריטי. מיד לאחריו מגיע "Gudbuy Gudbuy", שיר שממשיך את הקו המלודי והדינמי של האלבום עם מעברים חדים בין בתים שקטים ומאופקים לבין התפרצויות אנרגיה סוחפות בפזמון.
פסגת האלבום והצהרת הכוונות האולטימטיבית של "Slade" מתפרצת ברצועה השמינית, "Mama Weer All Crazee Now". השיר, שיצא כסינגל מקדים באוגוסט 1972 וכבש בסערה את המקום הראשון במצעד הבריטי, נכתב בהשראת המראה של אלפי מעריצים משולהבים שהרקידו את אולמות ההופעות עד שהרצפה רעדה תחת רגליהם. מהאקורדים הפותחים והחדים של היל ועד לשאגה האייקונית של הולדר בפזמון, השיר הפך לאב הטיפוס של המנוני האצטדיונים וזכה עשור לאחר מכן לגרסת כיסוי מפורסמת של להקת ההאבי מטאל האמריקאית "Quiet Riot", שהוכיחה עד כמה ההשפעה של הרביעייה הבריטית חצתה יבשות ודורות.
לקראת סיום האלבום חוזרת הלהקה אל שורשי הבלוז והרוקנרול הגולמיים עם "I Don' Mind", קטע קצבי ובועט המציג דו שיח הדוק בין הגיטרות לבס הדומיננטי של לי. את האלבום חותמת מחרוזת אנרגטית וחסרת מעצורים לקלאסיקות הרית'ם אנד בלוז "Let the Good Times Roll" ו-"Feel So Fine" של Leonard Lee, שבה הלהקה נשמעת משוחררת וחיה כאילו היא מנגנת על הבמה מול קהל משולהב בשיאו של לילה לוהט. גם עטיפת האלבום האייקונית, שצילם צלם הרוק המיתולוגי Gered Mankowitz בלונדון עם תמונת חברי הלהקה בשחור לבן ומריחת הצבע הוורודה הנועזת של שם האלבום, הפכה לסמל ויזואלי בלתי נשכח של התקופה.
עם צאתו זינק "Slayed?" ישירות אל המקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, שם שהה במשך שלושים וארבעה שבועות, ובאוסטרליה אף הדיח מהפסגה את אלבומם הקודם "Slade Alive!" בדרכו למעמד של אלבום זהב. מעבר להצלחה המסחרית האדירה, האלבום הניח את היסודות למהפכת הפאנק ולגל החדש של ההאבי מטאל, כאשר אמנים כמו Joey Ramone, להקת "Kiss", להקת "Oasis" ו-Kurt Cobain ציינו את האנרגיה והישירות של "Slade" כהשראה מכוננת. יותר מחמישה עשורים אחרי שיצא לאוויר העולם, "Slayed?" נותר מסמך רוקנרול מופתי, רענן ומחשמל שמוכיח כי שירים גדולים ואנרגיה אנושית טהורה לעולם אינם מתיישנים.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות