Testament - Souls of Black
ב-09.10.1990 יצא "Souls of Black", אלבום האולפן הרביעי של להקת "Testament".
יש אלבומים שמפסידים קצת במבחן ההשוואה ומרוויחים כשנותנים להם להתנגן בלי ציפיות. "Souls of Black" הוא אחד מהם. הוא הגיע אחרי שלושה אלבומים שהעמידו את "Testament" בחזית הת'ראש האמריקאי, ולכן כל ריף נדרש כמעט להצדיק את מקומו ליד מה שכבר היה. אלא שבתוך האלבום הזה, שנעשה מהר מדי ולא תמיד נשמע מגובש מספיק, מסתתרות כמה מהדקות היפות של ההרכב הקלאסי. מספיק לשמוע את הבס בתחילת שיר הנושא "Souls of Black" ואת הגיטרה ב-"The Legacy" כדי לזכור למה אנחנו חוזרים אליו.
לקראת 1990 הלהקה כבר לא הייתה הבטחה צעירה מסצנת מפרץ סן פרנסיסקו. האלבומים "The Legacy", "The New Order" ו-"Practice What You Preach" ביססו את השילוב המיוחד שלה בין ריפים חותכים, שירה בעלת נוכחות וסולואים שאפשר לזמזם גם כשהמגבר כבר כבוי. הסולן Chuck Billy, הגיטריסטים Eric Peterson ו-Alex Skolnick, הבסיסט Greg Christian והמתופף Louie Clemente כבר למדו לעבוד יחד היטב. הבעיה הייתה שהקצב של התעשייה לא השאיר להם הרבה זמן לעצור ולחשוב.
ברקע עמד סיבוב ההופעות האירופי "Clash of the Titans", לצד להקות "Slayer", "Megadeth" ו-"Suicidal Tendencies". פיטרסון סיפר לימים שחברת התקליטים דרשה אלבום חדש כדי שהלהקה תצטרף לסיבוב, והחברים לא רצו לוותר על ההזדמנות. כך, מצאה את עצמה "Testament" מכינה אלבום רביעי בתוך תקופה של כשלוש שנים וחצי. חלק מהחומר נשען על רעיונות וקטעים מוקדמים שעובדו מחדש. יש כאן רעב אמיתי להמשיך קדימה, אבל גם לחץ שאפשר לשמוע בחוסר האחידות בין השירים.
ההקלטות נערכו ביוני 1990 באולפני "Fantasy" בברקלי, קליפורניה. את עמדת המפיק תפס Michael Rosen, שעבד כטכנאי באלבום הקודם והפיק הפעם יחד עם הלהקה. קלמנטה תיאר את שיטת העבודה בפשטות. הוא ופיטרסון הקליטו יחד את הבסיס, ואחריהם הוסיפו סקולניק, כריסטיאן ו-בילי את התפקידים שלהם. החיבור בין התופים לגיטרת הקצב מורגש היטב, גם אם הסאונד הכללי נשמע לעיתים מעט סגור והגיטרות לא מקבלות תמיד את המרחב שמגיע להן.
אחרי הפתיח האקוסטי הקצר "Beginning of the End", השיר "Face in the Sky" מחזיר אותנו מיד אל תנועת הראש המוכרת. הגיטרות מתחלפות בין ריצה מהירה לבין עצירות חדות, ובילי מחבר אותן בקול שהוא גם מחוספס וגם מוזיקלי. אחריו מגיע "Falling Fast", ושני השירים יחד מבהירים שהלהקה לא זנחה את הת'ראש. ובכל זאת, האלבום מעניין יותר כשהוא מפסיק להוכיח כמה מהר הוא מסוגל לנגן ומתחיל לתת מקום לאופי של הנגנים.
זה קורה ב-"Souls of Black". כריסטיאן פותח עם ליין בס שבולט מיד בתוך האלבום, וכשהגיטרות מצטרפות הוא לא נעלם מתחתיהן. הריף הראשי נשען על תנופה וקצב שאפשר להרגיש בגוף, והפזמון בנוי בשביל קהל שיחזיר אותו לבמה. הטקסט מצייר עולם מקולקל של מלחמה, אטימות וכוח, אבל מה שתופס אותנו הוא האופן שבו כל הכעס הזה נדחס לשיר קצר וממוקד שיש לו זהות כבר בשניות הראשונות.
ואז מגיע הסולו. סקולניק יודע לנגן מהר, אבל כאן הוא יודע גם מתי להחזיק צליל ולתת למתיחה של המיתר לעשות את העבודה. בראיון מ-2024 הוא הסביר שחשב על נגנים כמו Gary Moore ו-Leslie West, ורצה סולו ישיר וזכיר יותר, עם פחות שימוש בידית הטרמולו. אפשר לשמוע את זה. המשפטים המלודיים, הוויברטו והמעבר בין פרץ מהיר לתו ארוך מכניסים לשיר משהו שהריף לבדו לא יכול לתת. זו גיטרה שיש לה מה לומר, וגם דרך משלה לומר את זה.
בהמשך האלבום אנחנו אוהבים במיוחד את "Malpractice", שבו הריפים והמעברים יוצרים תחושה עצבנית שמתאימה מאוד לשמו. הוא מזכיר עד כמה טובים פיטרסון וסקולניק כשהם מאפשרים למבנה השיר להשתנות בלי לאבד את המתח. לצד רגעים כאלה יש גם קטעים שהריפים בהם משכנעים יותר מהפזמון, ושאינם משאירים חותם דומה אחרי ההאזנה. זה חלק מהקושי של האלבום. רמת הנגינה גבוהה לכל אורכו, אבל איכות הכתיבה לא נשמרת באותה מידה.
הבלדה "The Legacy" נמצאת כמעט בקצה השני של האלבום, והיא מעניקה לו את הרגש שחסר בו לפעמים. חשוב להבחין בינה לבין אלבום הבכורה בעל אותו שם. השיר מופיע דווקא כאן, ומתחיל בגיטרה נקייה ובשירה חשופה יחסית של בילי, לפני שהעיבוד מתרחב. המילים חוזרות אל העבר, אל נעורים ואל התחושה ששום דבר לא נשאר כפי שהיה. סקולניק לא רק מקשט את השיר. הגיטרה שלו ממשיכה את מה שהקול משאיר באוויר, עם מלודיות שנבנות בסבלנות והולכות ומתעצמות. בראיון מ-2025 סקולניק סיפר שהשיר היה חומר מוקדם שנשלף משום שהלהקה הייתה זקוקה לעוד שירים ולא היה לה מספיק זמן. האירוניה נהדרת. דווקא הבחירה שנעשתה מתוך אילוץ הולידה את אחד הרגעים שבגללם האלבום נשאר איתנו. מי שאוהב את הצד המלודי של "The Ritual" ימצא כאן חלק מהדרך אליו.
לסיום מגיע "Seven Days of May", מהשירים שכדאי להקשיב להם מעבר ללהיטים. הוא עוסק במחאה ובדיכוי בכיכר טיאננמן, וסקולניק אישר את ההקשר בראיונות עמו. למרות שם השיר, הדיכוי הצבאי הקטלני התרחש ביוני 1989. המוזיקה מתפתחת דרך ריפים ומעברי גיטרה, והלהקה מסיימת את האלבום כשהיא עדיין דרוכה ומלאת כעס.
האלבום יצא דרך "Megaforce" ו-"Atlantic" והגיע למקום ה-73 במצעד האלבומים האמריקאי ולמקום ה-35 בבריטניה. לצד ההופעות באירופה, הלהקה השתתפה גם בסיבוב האמריקאי של "Judas Priest". החשיפה גדלה, אבל "Souls of Black" לא זכה למעמד האחיד של "The New Order". גם החברים הכירו בדיעבד בכך שנעשה בחיפזון.
בשבילנו, "Souls of Black" הוא אלבום שקל להחמיר איתו אבל ממש קשה לוותר עליו. הוא מתעד להקה מוכשרת שכבר ידעה מי היא, אבל כל מה שהיה צריך זה לתת לה עוד קצת זמן כדי להפוך את כל הרעיונות שלה לאלבום אחיד.
להאזנה: Spotify, Apple Music
תגובות