The Stooges - Fun House

כתב: Moti Kupfer

תאריך הוצאה - 07.07.1970

סוף הסיקסטיז מצאו את Iggy Pop מכור להרואין יחד עם חברי להקת "הסטוג'ס", בעיצומו של טריפ LSD גרוע, הם הוציאו אלבום בכורה פרוע שאף אחד לא התייחס אליו בזמן אמת, כי מה להם ולנערי הפרחים?

שנה עברה, וקצב היצירה הפורה של "הסטוג'ס" נמשך כמעט כמו קצב צבירת הכימיקלים שלהם בגופם, עם "Fun House" אלבומם השני שיצא ב- 07.07.1970.

השנה היא 1970, ו- "Fun House" היה אחד מהסימנים הבוהקים להתפוררות התקופה הפסיכדלית הקסומה, והנאיבית. עם מוזיקה פרימיטיבית, גולמית, מלוכלכת וסוחפת.

שם האלבום משדר אווירה מהנה, ונעימה, בפועל אנחנו מקבלים סולן שגונח, וצורח (פופ) גיטרות מיללות, שתוקפות מכל הכיוונים (רון אשטון, ואלכסנדר), סקסופוניסט בנגינה ווירטואוזית, ומתפתלת (סטיב מקאיי), ומתופף אחוז דיבוק (סקוט אשטון).

הלהקה התכנסה באולפני אלקטרה בקליפורניה למשך שבועיים באמצע חודש מאי 1970. להפקה נשכר דון גלוצ’י שהיה הקלידן של להקת הגאראז' רוק ה- "Kingsmen".

להקה שבהשראת ההסאונד הגולמי שלה, התפתח בהמשך ז'אנר הPאנק. גלוצ’י ארגן את האולפן באופן שיתפוס את הצליל הפרוע של "הסטוג’ס" כפי שהיה בהופעות החיות. האלבום כלל שבעה שירים שהצביעו על מגמת שינוי בסאונד של "הסטוג’ס".

גלוצ'י פקפק בתחילה בכך שיוכל ללכוד את תחושת המוזיקה החיה שלהם בהקלטות באולפן, אך לאחר שהגיעו לאולפן בלוס אנג'לס, הוא והלהקה החליטו לזנוח את כל שיטות הבידוד כדי לחקות את הופעותיהם החיות בצורה ההדוקה ככל שזה ניתן.

התוצאה היתה צליל גולמי מאוד בהשוואה לאיכויות הקוליות המתקדמות של תקליטים עכשוויים משנת 1970, לדוגמה, ללא מחיצות הבידוד הרגילות, הרטט ממגבר הבס גרם לרשרוש של תוף הסנר שנשמע בכמה מהשירים.

צליל האלבום מכיל השפעות מהמוזיקה השחורה, כשסגנון השירה של Iggy Pop מושפע מזמר הבלוז הענק האולין וולף, והמוזיקה לוקחת השראה מאמני הג’אז החופשי והפרוע כמו ג’ון קולטריין, אורנט קולמן, וסאן רא שהכו גלים בסצנת הג’אז ועוררו מחלוקת בשל הנגינה הפרועה וחסרת הגבולות של הנגנים. רוח שתאמה לגישה הפאנקיסטית של "הסטוג’ס".

הסטוג'ס התכוונו ש- "Loose" יהיה השיר הפותח, אבל אלקטרה הרגישה ש- "Down on the Street" יהווה פתיחה חזקה יותר, סיפורי שחיתות, מהומות, דיכוי, ושימוש בסמים.

מהדריכה המלוכלכת של "Down on the Street", "Loose" ו- "T.V. Eye" דרך הגלגול המרושע של "Dirt", התנודות הפרועות ב- "1970", המינימליזם של שיר הנושא וההתמוטטות של הרעש החופשי ב- "L.A. Blues", השפיעו במידה רבה על דורות של מאזינים.

בין המוזיקאים שנשארו מרותקים ל- "Fun House" היה גם הנרי רולינס, סולנה לשעבר של להקת הPאנק "בלאק פלאג", ורולינס בנד שסיפר מחוויותיו על האלבום.

"כששמעתי את "Fun House", זה היה כמו לגלות פחמן. כמו בפעם הראשונה שאתה נתקל במשהו שאתה לא מכיר אותו, ואת העוצמה שלו. כאילו מישהו פגע בי עם טנדר".

לכאורה, אפשר היה לתהות, ולחשוב שעם גישה של נגינה חופשית, האלבום היה קל להכנה, אך "הסטוג'ס" חיפשו לזקק את הנגינה החייתית שלהם, תוך כדי שהם עובדים עליו בלייב, מה שיצר לעיתים טייקים רבים על כל שיר, 28 כאלה הוקלטו על "Loose".

"האם אתה משתוקק לכך שהמוח שלך ייפתח לרווחה עד כדי כך שייקח לך שבועות לאסוף את החלקים הקטנים והזעירים?" שאל צ'ארלס ברטון בביקורתו במגזין "רולינג סטון" כשהוא מכוון להשפעה של "Fun House" על מי שיאזין לו.

עטיפת האלבום היא צילום של הופעה חיה של הצלם האמריקאי אד קאראיף, המתעד את הופעת הפתיחה של הסטוג'ס במועדון "וויסקי אה גוגו" בלוס אנג'לס, בזמן שהם התאמנו לפני הקלטת האלבום.

קאראיף גם צילם את התמונה הלוהטת המפורסמת של הנדריקס שורף את הגיטרה שלו. "הסטוג'ס" עולים באש כשפניהם זוהרות. הם עטופים בלהבות אדומות, כתומות וצהובות, שמייצרות חום לוהט.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר