אהוד בנאי - קרוב

ב- 15 בספטמבר 1989 הוציא אהוד בנאי את "קרוב", אלבומו השני.

אחרי הפריצה עם "אהוד בנאי והפליטים", אפשר היה לצפות לעוד אלבום של גיטרות מחוספסות וזעם שנאגר במשך שנים. אבל לאהוד בנאי היו עוד מקומות לקחת אותנו אליהם: סמטאות העיר העתיקה, הבית של סבא וסבתא, דרכים באירופה ולילות בגליל. ב"קרוב" הוא נתן לכל אלה להיפגש. התוצאה היא אלבום שאפשר לצאת איתו למסע ארוך מאוד, ובסופו להרגיש שהגענו הביתה.

אלבום הבכורה מ- 1987 הגיע אחרי שנים של ניסיונות, עבודות מזדמנות ונדודים. החיבור עם יוסי אלפנט ולהקת "הפליטים" העניק לכתיבה של אהוד בנאי את התנופה שחיכתה לה, והפך את קולו, שכבר נשא איתו לא מעט ניסיון חיים, לאחד הקולות המיוחדים ברוק הישראלי. כעת, אחרי שהדלת סוף סוף נפתחה, הוא הרחיב את המוזיקה שלו אל מעבר לצליל שבו התוודענו אליו.

את ההפקה המוזיקלית קיבל לידיו עובד אפרת ("הקליק"), שהיה שותף גם לעיבודים לצד אהוד בנאי. אלפנט לא ניגן באלבום, אבל גיל סמטנה בבס, ז'אן ז'אק גולדברג בתופים ונעם הלוי בכלי הקשה שמרו על הקשר עם "הפליטים". אליהם הצטרפו שפי ישי בפסנתר ובקלידים, יעקב פריבר בזארב, תוף פרסי, ויהודית תמיר בשירה ובקולות. אהוד בנאי ניגן בין היתר בגיטרות, במפוחית ובסיטאר. ההקלטות והמיקס נערכו באולפני "די.בי." במרץ 1989, עם מני בז'רנו בהקלטה ויעקב מורנו במיקס.

הבחירה באפרת אפשרה לגיטרות האקוסטיות, לכלי ההקשה ולסלסולים לתפוס יותר מקום. גם כשהמוזיקה מתלהטת, אפשר לשמוע בתוכה את הפרטים הקטנים ואת האוויר שבין הכלים. באותה שנה יצא גם האלבום "תחת שיח היסמין", שבו ליווה אהוד בנאי את סיפורי העם הפרסיים שסיפר אביו, יעקב בנאי. שני האלבומים מאירים זה את זה: הסקרנות המוזיקלית של הבן קשורה היטב למסורת הסיפור של המשפחה.

השיר "רוחות הצפון" פותח את האלבום בתנועה. צעיר עוזב בית ואהובה, משוכנע שהחיים האמיתיים מחכים לו במקום אחר, ומגלה בדרך שחופש יכול להיות גם בדידות. אהוד בנאי מספר את העלילה כמעט בנשימה אחת, כשהגיטרה והמפוחית מלוות את המעבר בין ההתלהבות מהיציאה לדרך לבין החרטה על מה שנשאר מאחור. המפגש עם דייגו, הרכבות והאהבה שמתקרבת ושוב מתרחקת מעניקים לשיר תחושה של סיפור קצר. ככל שמתקדמים בו, גיבור ההרפתקה נעשה פחות בטוח בעצמו ויותר אנושי. אנחנו כבר לא רק רוצים לדעת לאן יגיע, אלא מקווים שיהיה לו לאן לחזור.

השיר "כולם יודעים" ממשיך את המתח הזה בקצב סוחף ובמנגינה שקל להתאהב בה. הדובר מאיים לעזוב, אבל כבר באותו בית מבטיח לשוב ולהישאר. יש משהו משעשע, מוכר וכואב בפער שבין מחוות הפרידה הגדולות לבין הצורך הפשוט להיות עם מי שאוהבים. גם הידיעה שהכול יסתיים פעם אינה מכבה כאן את שמחת החיים. להפך, היא מעניקה משקל לעוד יום משותף. זה אחד מסודות הקסם של אהוד בנאי: שיר שאפשר לשיר בקול גדול, ולפתע לגלות עד כמה הוא עצוב.

בדואט "החיזיון לפרנצ'סקו גויא" נפתח מרחב אחר לגמרי. אהוד בנאי הלחין את מילותיו של פנחס שדה, ויהודית תמיר מעניקה לביצוע נוכחות שאי אפשר להפריד ממנו. הקול שלה נישא מעל החספוס שלו ומעמיק את האווירה החלומית, המסתורית. זהו רגע שבו כדאי להרפות מהצורך להבין מיד כל דימוי ולהקשיב לאופן שבו הקולות והלחן מעבירים תחושה של כמיהה. בתוך אלבום שמרבה לספר סיפורים מוחשיים, יש מקום גם למה שחומק מהסבר.

השיר "הכנאפה מתוקה" מחזיר אותנו לירושלים, אבל לירושלים של צעירים משוטטים, מטיילים, בתי קפה ומפגשים מקריים. ברשימה שפרסם באתרו סיפר אהוד בנאי על המשיכה לעיר העתיקה בסוף שנות ה- 60 ובתחילת שנות ה- 70, ועל התחושה שאפשר למצוא בה חוץ לארץ במרחק נסיעה קצרה. הוא תיאר גם כיצד החופש והתמימות ההם התחלפו עם השנים בחשד ובפחד. הידיעה הזאת מוסיפה צביטה לשיר: המתיקות שבכותרת שייכת גם לזמן שנדמה היה פתוח יותר. ההשתהות של המוזיקה מתאימה לשיטוט הזה, לרצון להתעכב עוד קצת לפני שחוזרים לשגרה.

ואז מגיע "האגס 1". יותר משבע דקות מוקדשות לכתובת אחת בשוק מחנה יהודה, לבית המשפחה שמעל החנויות ולמה שנשאר ממנו בזיכרון. אהוד בנאי אינו צריך להכריז כמה המקום יקר לו. הפרטים הביתיים, החדרים והתחושה שאנשים שהיו כאן עדיין נוכחים בו עושים את העבודה. יש בשיר הזה געגוע לבית ממשי, אבל גם געגוע לאפשרות להיכנס למקום שבו מכירים אותך עוד לפני שהספקת לומר מי אתה.

בחלקו השני של "האגס 1" משתלב הפיוט "אסדר לסעודתא", שכתב האר"י, בלחן מסורתי. המעבר אל הארמית מרגיש כמו המשך של אותו זיכרון משפחתי, כאילו מתוך תיאור הבית אנחנו מתחילים לשמוע גם את מה ששרו בו. כאן מתבהר עד כמה החיבור למסורת נטוע במוזיקה של אהוד בנאי. זו היכרות עם קולות, אנשים ומנהגים שהוא נושא איתו, והיכולת לתת להם חיים בתוך שיר רוק. עבורנו זהו הלב של האלבום, רגע אינטימי שמצליח לעורר געגוע גם אצל מי שמעולם לא ביקר בכתובת הזאת.

החלק הבא באלבום נותן לקצב ולשירה החוזרת להוביל. השיר "אסתר", שנכתב בעקבות שיר עם אפגני, נושא תפילה ותקווה לפריחה ולהיפתחות. יש בלחן שלו פשטות מזמינה, כזאת שעושה חשק להצטרף לשירה בלי לחכות להזמנה. אחריו, "ג'מלי פורוש" מבליט את הצליל של המילים ואת כוחו של הפזמון החוזר, באווירה חגיגית ומזרחית. הקטע האינסטרומנטלי הקצר "כל הלילה על האש" ממשיך את התנופה ומשאיר את הדיבור לכלים. שלושת הקטעים מעניקים לאלבום תחושה של מפגש חי, שבו הסיפור האישי נעשה לרגע שירה משותפת.

את הפרידה שומר אהוד בנאי ל"נגעת בצמרות העצים", אחד השירים המהפנטים שלו. הנגינה המחזורית, צליל הסיטאר והמרחב שסביב הקול מעניקים לו אופי פסיכדלי עדין. השיר מביט לאחור אל רגע של חירות והתעלות מתוך חיים שכבר נעשו אחרים. דווקא האיפוק בביצוע מכאיב: אפשר לזכור היטב את מה שהרגשנו, ובכל זאת לא לדעת איך להגיע לשם שוב.

הסיפור שמאחוריו יפה כמעט כמו השיר. אהוד בנאי כתב באתרו כי בחורף 1977, כשעלה בלילה בוואדי אל הצריף שבו התגורר, חווה לרגע תחושה מוזרה של ריחוף וראה את צמרות עצי הזית בגובה עיניו. הוא נבהל ורץ הביתה. כעשר שנים אחר כך, בדירה ברמת גן, הזיכרון שב אליו והוא כתב את השיר. הפער בין הלילה ההוא לבין החלון שפונה אל השיכון מעניק לסיום האלבום עומק נוסף. הנדודים של שיר הפתיחה כבר נעשו כאן לזיכרון, אבל הכמיהה שהוציאה את המספר לדרך עדיין חיה בו.

גם העטיפה, בעיצוב איתן פימנטל ובצילום דניאל חכים, מתאימה לעולם הזה. העיטור המצולם בגוונים החמים, עם מרקם שנראה שחוק ומוכר, מזמין להתקרב ולהתבונן. אין צורך בדיוקן של הזמר כדי להרגיש שמדובר באלבום אישי.

עם השנים זכה "קרוב" למעמד פלטינה בישראל, ושירים מתוכו נעשו חלק בלתי נפרד מההופעות ומהקשר של אהוד בנאי עם הקהל. ב- 2024, במלאת לו 35 שנה, יצאה גם מהדורת ויניל צבעונית מיוחדת. אבל יש סיפור קטן שממחיש את הדרך שעשה האלבום טוב יותר מנתוני מכירות: ברשימה מ- 2007 נזכר אהוד בנאי כיצד, זמן מה אחרי יציאתו, המתין לחבר בנצרת עילית ושמע את "קרוב" מתנגן בווליום גבוה מדירה מעליו. הוא הקשיב, התרגש, ולבסוף עלה לדפוק בדלת. איש לא פתח. האדם שבפנים לא ידע שמי שכתב את השירים עומד בחוץ.

אולי לכן השם "קרוב" מתאים כל כך. האלבום נע בין ארצות, זיכרונות וסגנונות, ובכל מקום מצליח למצוא משהו אישי ומוכר. יש בו סקרנות של מי שרוצה להמשיך לנסוע, לצד ההבנה כמה יקרים האנשים והמקומות שמהם יצאנו. וכשהוא מסתיים, נשאר איתנו הרצון להקשיב שוב, קצת יותר מקרוב.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר