זהו סיפור על אלבום שהקדים את זמנו. אלבום אשר אמור היה לסמל את הצעד הראשון בעצמאות של הלהקה הכי גדולה שפעלה בארץ באותם שנים, אך כמעט והוביל אותה לקריסה כלכלית. אלבום אשר בזמן אמת נחל כישלון צורב, אך עם השנים הפך לאלבום הגדול והבולט ביותר של הלהקה ואחד מאבני הדרך ברוק הישראלי. זהו סיפורו של "מפלצות התהילה" - אלבום האולפן החמישי של "משינה", אשר שוחרר ב- 2 לאפריל 1992.
הסיפור שלנו מתחיל באחת מנקודות השיא של "משינה". אלבומה הרביעי "העמותה לחקר התמותה" ששוחרר בשנת 1990 מכר יפה מאוד בהשוואה לשני אלבומי האולפן שקדמו לו והפיק להיטי ענק כמו "אז למה לי פוליטיקה עכשיו", "הכוכבים דולקים על אש קטנה", "העמותה לחקר התמותה", "אחכה לך בשדות", "מכונית" ועוד. עם זאת, אחרי ארבעה אלבומי אולפן, אלבום אוסף שכלל שירים חדשים וסיבובי הופעות בלתי פוסקים, חשו חברי הלהקה עייפות והם החליטו לקחת פסק זמן. הלהקה בדיוק סיימה את החוזה שלה עם "NMC" והעיתוי היה מושלם. במהלך ההפסקה שנטלו חברי הלהקה, הם עסקו בפרויקטים מוזיקליים אישיים. יובל בנאי הפיק את אלבומה של אשתו - אורלי זילברשץ "הקברט של מירנדה" והלחין את רוב שיריו, כאשר אבנר ,איגי ומייקל מנגנים בו. איגי דיין הוציא אלבום סולו בשם "משהו ממך" ושלומי ברכה הפיק את האלבום "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" של להקת "נושאי המגבעת".
העבודה עם "נושאי המגבעת" חשפה את שלומי ברכה לסאונד בוסרי ומחוספס ולסגנון מוזיקה חדש. שלומי העיד שהעבודה עם "נושאי המגבעת" פשוט פתחה לו את הראש. הוא התחיל להאזין למוזיקה אחרת וזה מה שהוליד בעצם את "מפלצות התהילה". במקביל, הושפע ברכה מהשינויים בעולם המוזיקה של אותם שנים. ה"אלטרנטיב" הרים ראש, המטאל התקרב למיינסטרים וה"גראנג'" משל בכיפה. ערוצי ה- MTV הוצפו ב"מוזיקת שוליים" עם תוכניות כמו "Headbangers Ball", כך שהחשיפה הייתה בלתי נמנעת. מאוחר יותר יעיד ברכה כי הושפע במיוחד מאלבומים כמו "Surfer Rosa" של ה"פיקסיז" שפשוט העיף לו את הראש ו- "Goo" של "סוניק יות'" שסאונד התופים והגיטרות שלו הדהים אותו ואילץ אותו לחקור אותם לעומק.
התהליך הזה שעבר שלומי השפיע גם על יתר חברי הלהקה. מהפיכת הגראנג' עמדה בפתח והם הבינו שהגיעה העת "להחליף דיסק", לעדכן את הסאונד לדבר החדש והמסקרן שהשתלט על עולם המוזיקה ולהתחיל במהפכה. לפרק את כל מה שהם בנו עד אותה עת, לשבור את החוקים ולהתחיל הכל מהתחלה. העיתוי היה מושלם! העובדה שהלהקה היתה משוחררת מכל חוזה עם חברת תקליטים איפשר לה לערוך את המהפך המוזיקלי שישנה עבורם הכל. הם הקימו את חברת התקליטים העצמאית "זברה" ויצאו לדרך חדשה.
המוטו שהניע את החברים היה "רעש" והרבה ממנו. מערכת התופים של איגי דיין הורחבה. שרשרת האפקטים של שלומי ברכה עובתה ועל הסאמפלרים של אבנר חודורוב נצרבו צלילי דיסטורשן אכזריים. הלהקה תעיד אחר כך שהאולפן פשוט נשרף מעוצמת הדציבלים שבקעו מהמגברים ותארו לכם שאת כל חומת הסאונד הזאת תפסו במקביל גם מיקרופונים שהוצבו באולפן, במטרה לעבות את הסאונד.
(תמונה: יוסי צבקר)
במהלך הקלטת האלבום חברי הלהקה פשוט "התפרעו" ולא רק מבחינת הווליום או הסגנון המוזיקלי. זה האלבום שגזל מהם הכי הרבה שעות הקלטה, בין 800 ל- 1,000 שעות, יותר מכל אלבומיה הקודמים של הלהקה. שלומי ברכה יתאר מאוחר יותר את ההקלטות לאלבום, כך: "החברים התנפלו על התקליט, עפו באוויר בתחושה שהם דורסים כל מה שעומד בדרכם, בלי לעשות חשבון לשום דבר". ואכן, חברי הלהקה ציינו כי "מפלצות התהילה" הוא האלבום שמתהליך יצירתו הם נהנו יותר מכל אלבום אחר.
יובל בנאי הגדיר את היצירה המשותפת שלו ושל שלומי ברכה באלבום הזה כ"שיא יצירתי", לא פחות מכך. אנחנו בהחלט מסכימים עם יובל. התוצאה היתה לא פחות ממדהימה, אבל היא פשוט הקדימה את זמנה בהקשר לקהל הישראלי שלא היה עדיין מוכן לפצצת האנרגיה שהונחה לפתחו. האלבום היה קשה לעיכול ובתחילה הוא לא זכה כמעט להשמעות ברדיו, כאשר סיבובי ההופעות שבאו בעקבותיו נחלו אף הם כישלון חרוץ. בעקבות כישלון הסינגלים ששוחררו מהאלבום בתחנות הרדיו, ניסתה הלהקה להוציא סינגל חדש אשר לא נכלל באלבום. "אוהב אותך מישל", אותו כתב שלומי ברכה בתקופת האלבום השלישי, הוצג כשיר מסרט פיקטיבי בשם "תן לי את הלבן בגב", אך גם הוא לא זכה להצלחה.
השילוב של השעות הרבות שהושקעו באולפן, המימון העצמי בלייבל הפרטי, המכירות הדלות והכישלון של סיבובי ההופעות, גרם ללהקה נזק כספי אדיר. שלומי העיד שהאלבום הזה הבריח להם את שאריות המעריצות מתחילת הדרך. ואולם, בחלוף שלושה עשורים מאז יציאתו, ניתן כבר לומר שהוא לא שונה בהרבה מאלבומים כמו "סוף עונת התפוזים", "חתונה לבנה" ו- "סימנים של חולשה", אשר הקהל הישראלי לא היה מוכן להם בזמן אמת. אלבומים שבתחילה היו אוליי קשים לעיכול, אבל הפכו ל"נכסי צאן ברזל" במוזיקה הישראלית.
החל מקטע הפתיחה הקצר "סוף הזמנים" אנחנו נכנסים לאווירה המוטרפת של האלבום הזה. כלי המיתר הבלתי מכוונים עוטפים את קולו של יובל בנאי אשר דואג לעדכן אותנו כי: "בתוך חלל כל כך אטום של אינפורמציה שנובעת מכלום ישנו מגוון כל-כך רחב של ביליוני חלקיקים מחוץ למרכב" ואז... ניתן האות למתקפת הדיסטרושנים עם הקטע האינסטרומנטאלי "שלומית בונה סוכה" שכתבה במקור נעמי שמר. עוד לא הספקנו לנשום והריף האכזרי והקליט של שלומי ברכה פותח "ראש חץ" לתופים העוצמתיים של איגי דיין ולבס הפועם של מייקל בנסון, עם "את באה לבקר". השיר הראשון שכתב יובל בנאי לאלבום והציג שינוי בסגנון הכתיבה שלו. יובל יעיד שהשיר מספר את סיפור על החיים שלו באותה התקופה. חיים לא פשוטים עם מצבי רוח קיצוניים, הרבה בארים והרבה שתיה. שלומי אשר כתב את המוזיקה בהשפעת הסאונד ה"גראנג'י" שפשט בשוק המוזיקלי של התקופה, ציין שמעבר האקורדים פשוט בא לו ברגע כשהשיר נכתב בכלל על גיטרה אקוסטית.
רצף הלהיטים הפסיכי נמשך עם "אין מקום אחר", אשר מדהים לחשוב שכאשר שוחרר כסינגל לרדיו אף אחד לא טרח להשמיע אותו. שיר פשוט אדיר שעם השנים התליח בכל זאת לתפוס בהופעות של הלהקה. שהלהקה התאחדה בשנת 2003 הקטע המדהים הזה הפך ללהיט אדיר, שכלל את הקטע האלקטרוני הידוע של חודורוב במרכזו, כפי שניתן לשמוע בין היתר בגירסת האלבום "Live 2003".
"בנות הים" מגיע מיד אחר כך וזועק "פיקסיז" מכל תו ומיתר. יובל שכתב את המילים למרבית השירים באלבום, ציין שברובם הם פשוט נחתו עליו "במכה ראשונה". הוא גם הסביר את השינוי בגישה לכתיבה כך: "הכתיבה שלי תמיד היתה עד אז רומנטית עם שירי אהבה ואני חושב שפתאום לקחתי את הרומנטיקה הזאת ובאיזשהו מקום פעם ראשונה שהכנסתי לשירים שלי סוג של ייאוש וסכנה, אם אפשר להגדיר את זה ככה. קצת הרשתי לעצמי להיות מופרע. תמיד הייתי מאוד סולידי ושלומי היה זה שנזרק. פה פתאום שברתי משהו. המלים האלה השפיעו לדעתי בצורה קריטית על המוזיקה בתקליט הזה. הן בעצם נתנו את הלגיטימציה לפתוח את הדיסטורשנים ולצרוח וללכת למקום הזה, הנואש והמסוכן".
אחרי קטע מעבר מדוקלם וקצרצר העונה לשם "מי שם" בו נשמעת דפיקה בדלת ואחריה השאלה "מי שם?" אנחנו עוברים לאחר מהשירים העוצמתיים של האלבום "איזה איש" אותו כתב שלומי ברכה, מילים ומוזיקה. שיר "רוק מערבונים אלטרנטיבי" ומחוספס. שלומי סיפר שהיה לו תקליט לבדיקת מערכות סטריאו ובאחת הרצועות היה קטע שנשמעה בו דפיקה בדלת ואיזו קריינות במבטא דרום אמריקאי שאמרה: "who is it? hey senior it's Fernando Luis" הוא נקרע מצחוק ואמר לעצמו שהוא חייב לעשות את זה בעברית, ואכן, בקליפ ששוחרר לשיר "איזה איש" צורף וחובר גם הקטע "מי שם".
"אהבת אותי" היא סוג של בלדה מלנכולית עשירה בכלי מיתר, עם שירה נוגה וקורעת של יובל, אשר הולכת ומתפתחת עד לסיום האפי. איגי דיין מעיד שהשיר הזה כנראה לא היה נשמע כפי שהוא, לולא עזב את האולפן במהלך ההקלטה לאחר שיובל בנאי זרק עליו מאפרה.
"אשה" התחיל כשיר מלודי ושקט, אבל בשל האווירה שהיתה באולפן התגלגל מאוד לשיר מטאל פסיכדלי, עם שירה מעוותת של יובל בנאי. שלומי סיפר שהשיר היה במקור בלדה שקטה וכואבת, אבל הוא הטריף את יובל שישיר אותו יותר גבוה. איגי דיין מספר שהוא זוכר שבהתחלה שאל את עצמו האם רק בגלל שבמקום אחר מעבר לים מישהו צורח ככה זה נותן ללהקה לגיטימציה להחריב ככה את השיר. הוא זוכר שבאותו הרגע הוא החוויר ולא האמין שדבר כזה קורה.
"לילה בעיר" הבלוזי כולל נגינת מפוחית מדהימה של אהוד בנאי, אשר היה באולפן ואף דחף את הלהקה להקליט את השיר "הארי קריש דם", שנולד בכלל מרשימה שערכו חברי הלהקה לשמות אפשריים לאלבום. אהוד בנאי ראה את הרשימה והציע לחברי הלהקה להלחין ולהקליט אותה כשיר לכל דבר. ברכה הלחין את השיר בו במקום, וחברי הלהקה הקליטו אותו מיד לאחר מכן.
"תתעורר" מחזיר אותנו לסאונד של "הפיקסיז", אבל עם לחן ומעבר אקורדים שדווקא מזכיר לנו פה ושם את אהוד בנאי והפליטים.
"זה לא יכול להיות ישן" נכתב על-ידי שלומי ברכה, ככל הנראה כפרודיה על "שיר ישן" של להקת "אתניX", אחרי שזאב נחמה, כינה את "משינה" "מייד אין טאיוואן". ברכה ציין שלא חשב לכתוב על "אתניקס" באופן מכוון וכי ייתכן שהפרודיה שבו הגיעה בכלל מהתת-מודע שלו.
קטע הנושא האינסטרומנטאלי "מפלצות התהילה" שוב מחזיר אותנו לזרועות של "הפיקסיז". מעניין לציין כי זה היה אחד משני השמות שהוצעו ללהקת שהורכבה מפועלי הבמה של "משינה", אך חבריה בחרו בסופו של דבר בשם "המשאיות".
האלבום מסתיים בעוצמה רבה עם ההתפרעות המטורפת ושלוחת הרסן של "הכל התחיל בנאצר". זה השיר שהוקלט אחרון לאלבום כשכל יתר השירים כבר מוכנים. הנהלת הלהקה חשבה שהתקליט לא מספיק טוב ושאין בו להיט שימכור אותו, אז שלומי כתב אותו בתור "עונש", כשהוא דוחף לשם רצף מילים פסיכי ולא קשור.
"מפלצות התהילה" הוא ללא ספק אלבום שעונה להגדרה "הקדים את זמנו". ולראיה, עם השנים הפך האלבום לקלאסיקה ישראלית, כאשר בחלוף כעשור לאחר הוצאתו הוא אפילו הגיע למכירות של אלבום זהב. שירים כמו "את באה לבקר", "איזה איש", ו"אין מקום אחר" הצליחו לבסוף לחדור אפילו את הפלייליסט הקשיח של גלגל"צ והפכו לחלק בלתי נפרד מהסטליסט של הלהקה בהופעותיה.
סגירת המעגל תגיע 17 שנים לאחר מכן. ב- 17 ליוני 2009 יעלו חברי "משינה" על בימת גני התערוכה בתל-אביב וינגנו את האלבום במלואו, כמופע החימום ללא אחר מאשר Chris Cornell אשר היה אחראי לא מעט על הרוחות החדשות שנישבו בשוק המוזיקלי של ראשית שנות ה- 90 והשפיעו כל-כך על יצירת האלבום.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט