אלג'יר - נאמנות ותשוקה
- FaceOff - עימות חזיתי
- לפני יומיים
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: לפני 21 שעות
כתב: Moti Kupfer
תאריך הוצאה -דצמבר 1995

הבית שבו גדלנו, הסביבה, הריחות, התשוקות, החלומות, והאכזבות, כל אלה ועוד מגיעים לידי ביטוי, ופרצו החוצה בבת אחת ב"נאמנות ותשוקה" שיצא בחודש דצמבר 1995. זה אלבום הבכורה של שלישיית נערים מתלמי אליהו, אביב גדג', גבריאל בלחסן, ודביר לביא, אלו הם להקת "אלג'יר".
אמרתי תלמי אליהו, התכוונתי מקום שכוח אל, על גבול עזה המאיימת. יישוב שהוקם בתחילת שנות ה-70 בידי חברי גרעין "ארנון" מצרפת, גרעין משפחות שרובן הגיעו לצרפת במקור מאלג'יריה, ודגלו בערכים סוציאליסטים חילוניים.
כישלון ענפי המשק של המושב הובילו, בין היתר, לתנועת חזרה בתשובה של חלק מהמשפחות, ביניהן גם משפחותיהם של אביב גדג' וגבריאל בלחסן.
גדג', ובלחסן היו יחד מגיל שנתיים, הם ציירו יחד, כתבו ספרים, והעמיקו קרוא. במיוחד אהבו להיכנס לעולמם של ספרי ההרפתקאות, כמעין שני בלשים שיצילו את העולם או לפחות את הישוב שלהם.
אני רואה בעיני רוחי את אביב, וגבריאל קוראים בשקיקה, וחוזר למחוזות ילדותי בעיר שניסתה להתרגל לכך שהיא כבר לא מושבה (רעננה).
תחילת שנות השמונים. גם ברעננה לא היה מה לעשות מלבד משחקי כדור. ואני גמעתי את הספרים על ילדי איסט אנד, השביעיה הסודית, ננסי דרו, וחבורת כס"ח בשקיקה.
המושב תלמי אליהו היה מרוחק מכל ציוויליזציה (שעה וחצי נסיעה באוטובוס לבאר שבע). ומשכך היו פני הדברים, ולמעט כדורגל, וכדורסל, לא היו אופציות להעביר את הזמן. צמד החברים אביב, וגבריאל פנו לאפשרות הכי טריוויאלית מבחינתם.
"במושב לא היה מה לעשות", מסביר גדג', "אז מלאנו את השעמום והריקנות בנגינה. לא היה לנו מה לעשות, היינו חוזרים מבית ספר בשתיים בצהריים והאופציות היו מעטות, ואתה חייב למלא את הזמן. ככה נוצר מצב שניגנו חמש ושבע שעות ביום".
כשהם ללא השכלה מוזיקלית, ועם צמא אדיר לנגינה וכתיבה, הם החלו לפתח מיומנויות, ויחודיות ששמורים למוזיקאים עם פז"ם.
לשני הצעירים היה ברור שהם יוצרים אמנות, הם שאפו להמשיך, ולנגן כמה שיותר, גם דימום מהאצבעות לא ירתיע אותם מלהמשיך בדרכם, הם סימנו לעצמם מטרה.
הם החלו לכתוב טקסטים מלוטשים, ושלמים. הראשון שזיהה את הפוטנציאל בטקסטים הללו היה שלום גד, הבסיסט של להקת "פונץ'", ובמקרה גם אחיו של אביב גדג'.
שלום שכבר היה בתהליכים לאלבום סולו משלו בחברת הד ארצי, פנה לחיים שמש שהחתים כמה וכמה להקות רוק צעירות ומבטיחות בתחילת דרכן כמו: "תערובת אסקוט", "מוניקה סקס", "החברים של נטאשה", ו"איפה הילד".
אפרופו "איפה הילד", שמש חיבר בין חברי להקת "אלג'יר" לבין המוזיקאי אסף שריג. שעבד איתם כמפיק מוזיקלי ואך ניגן בדיטרה בשיר "אזהרות לנפש 1995". מכיוון שהחוזה של "אלג'יר" עם חברת "הד ארצי" היה יחסית מצומצם, הם הקליטו את האלבום בצורה לא סטרילית לאותה התקופה, דבר ששימר את הסאונד "המלוכלך" האופייני של הלהקה. הואיל וללהקה היה חסר בסיסט, לקח שלום גד (אחיו של אביב) על עצמו את תפקיד גיטרת הבס באלבום.
"נאמנות ותשוקה" יצא כשחברי ההרכב עדיין נערים בני 17. השירים דיברו ברובם על יחסים רומנטיים הרסניים, כמו למשל בשירים "שלי", "מכתבים למיכלי", ושירים אומנותיים נוספים, ביניהם גם השיר הסוגר את האלבום, "אזהרות לנפש 1995" (שכולל רק את המילים "חורף. מלחמה. מבצעי הנחה").
"יש ליתמות חלק מכריע בטקסטים שלי, בחיים שלי", מספר גדג'. כשהיה בן 10 חלתה אימו בסרטן. אחיו שלום גד שהיה בן 23, עזב זה מכבר את הבית, ועל אביב הוטלה האחריות להיות המלווה שלה. הוא ליווה אותה לטיפולים הכימותרפיים שלא עזרו, והיא הלכה לעולמה.
"אמא שלי יותר מכל דבר אחר היתה זאת שהשפיעה עלי ועיצבה אותי. במשך שעות היא היתה שרה לי, היא העניקה לי את האהבה למוסיקה ולספרות. היא הנחילה לי חלק חשוב מהתרבות הצרפתית".
הוא היה יושב אתה והיא היתה מקריאה לו את כל הטקסטים של ז'ק ברל, מסבירה לו את הניואנסים הקטנים. יחד הם הקשיבו לשאנסונים, ולמוסיקה קלאסית. כשאביב היה בן 21 נפטר גם אביו.
גדג' ספג מצד אחד את אהבת המוזיקה, ומצד שני את אהבת התפילה, את המזמורים, והניגונים היהודיים ששרו בבית הכנסת, הוא ספג מהבית מוזיקה מתרבות המערב, והמזרח. כל זה הגיע לידי ביטוי ב"נאמנות ותשוקה".
האלבום כלל סך הכל שבעה שירים, חלקם הגדול ארוכים, ואפלים, מלאים בעצבות, ובתחושה שמציפה אותך ברצון לחבק את אביב, גבריאל, ודביר, ולומר להם שהכל יהיה בסדר, גם עם הימים ההם היו ימי רצח רבין, ואוטובוסים שהתפוצצו ברחובות.
"צרפת" שפותח את האלבום הוא שיר ארוך המתאר מציאות כאוטית שכוללת חתונה שהופכת לחורבן דרך מציאות מתקתקה ויפה מצד אחד, ואלימה ואכזרית מצד שני. השם "צרפת" עצמו אינו מופיע במהלך השיר עצמו, אך מייצג נאמנה את תחושת הכאוס כבנים למהגרים שהגיעו מצרפת לישראל.
''אלוהים. אל מלא רחמים. תוריד אהבה וגשמים''. מתחנן אביב בשיר "מכתבים למיכלי". האהבה שקולה לגשם. כי גם אהבה, גם רחמים, וגם גשמים דרושים כדי לחיות.
"שלי", השיר השני באלבום הוא על הנערה שמנסה "לבדוק איך כדאי לחיות יותר טוב", היא "נושכת את השפתיים. נושכת אותם חזק". מחפשת את עצמה בעולם, את הקשר הרומנטי שלה.
השירים "נאמנות ותשוקה", "צרפת" ו"קח את הזעם" נכתבו כשיר אחד. תחילתו של הנאום של גבריאל בלחסן בשיר, "יופי כיופייך לא ראיתי מימיי. מי את?" לקוח משירו של פנחס שדה "'על נערה מעמק חפר, שניגשה אלי אך לא אמרה את שמה" אשר מתחיל באותה השורה בדיוק.
הביקורת פירגנה, אבל הקהל לא קנה בהמוניו. "היינו עדיין נערים וזה היה תקליט ז'אנריסטי, עם הרבה רוק גיטרות, לא ממש מתקשר, ולא מסחרי בעליל", מודה גדג'.
הוא ובלחסן איפסנו את האלבום כניסיון נעורים לא מוצלח, ויצאו למסע של חיפושים עצמיים שנפתח בישיבת "אור חיים" בירושלים, המשיך במיאוס שלהם מתעשיית המוזיקה.
"הרגשנו כמו מפעל שמייצרים בו סוכרייה על מקל", אמר גדג'. "מי שמפסיד זה הקהל, שלא מקבל מוסיקה אלא מוצרים חלולים, בלי טיפת העזה או דמיון. מבחינה רגשית, מוסיקה אמורה להיות הלחם הרוחני, אולי בגלל זה יש שם מצב של תת תזונה חריפה".
חוסר היכולת להוציא את הבעירה האמנותית שבפנים, ותהליך כתיבת החומרים החדשים שאליו נסחפו, הובילו את בלחסן וגדג' לשימוש מאסיבי באלכוהול ובסמים.
"הגענו עד לעישון הרואין", מגלה גדג'. "אפשר להגיע עם זה נורא רחוק נורא מהר, וחוזרים נורא לאט". ההתמוטטות הנפשית לא איחרה לבוא. גדג' ניסה להתאבד באמצעות קפיצה מגשר לנתיבי איילון, שבנס לא הסתיימה באסון. בלחסן בלע כדורים לפי משקל ופונה לבית חולים במצב קשה. שניהם אושפזו ב"אברבנאל".
למרות הקשיים, והחושך במוסד הסגור, זה היה רק הפרק הראשון בהיסטוריה של להקת "אלג'יר", המשך יבוא...
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל









