מאמי - אופרת רוק
בשנת 1986 יצא האלבום הכפול "מאמי - אופרת רוק", שתיעד את ההפקה המקורית שעלתה ב"צוותא" בסוף 1986 והוקלטה שם בדצמבר אותה שנה.
ייחודה של "מאמי" טמון במפגש הנפיץ בין תיאטרון סאטירי, סיפור אנושי והרכב רוק בעל זהות משלו.
אהוד בנאי ונגני להקת "הפליטים" הביאו אל הבמה את החספוס והבערה של סצנת הרוק, אשר יחד עם עולמו התיאטרלי של יוסי מר חיים, העיבודים של שפי ישי וקולותיהם של מזי כהן ואריה מוסקונה, יצרו שפה מוזיקלית ייחודית ויוצאת דופן, שהפכה לאחת מאבני הדרך של המוזיקה הישראלית.
במרכז "מאמי" עומדת אישה שרוצה חיים קטנים וראויים. חתונה, פרנסה, בית, מישהו לאהוב. סביב הרצונות הפשוטים האלה מתנפלת עליה מדינה שלמה, על המלחמות שלה, ההיררכיות שלה והאנשים שיודעים להסביר היטב מדוע מישהו אחר חייב לשלם. כשמזי כהן שרה את סיפורה, הסאטירה מקבלת גוף וקול. וכשהגיטרות נכנסות, אי אפשר עוד לשמור על המרחק הנוח שבין הצופה לבין מה שמתרחש על הבמה.
זה אחד ההישגים הגדולים של האלבום. אפשר להכיר את העמדה הפוליטית, להתווכח עם הטקסטים ואפילו להירתע מחלקם, ובכל זאת להישאב למוזיקה. המפגש בין הקול האדיר של כהן, החספוס של אהוד בנאי, התיאטרליות של אריה מוסקונה והנגינה של ההרכב, יצר יצירה שהעלבון והחמלה פועלים בה בעת ובעונה אחת. היא יודעת להצחיק, לפתות ולסחוף אותנו, ואז להשאיר אותנו לבד עם מה שזה עתה שרנו בשמחה.
הלל מיטלפונקט כתב את המחזה ואת מילות שיריו המרכזיים, וגם ביים את ההפקה המקורית. את הלחנים כתבו אהוד בנאי ויוסי מר חיים, ואת העיבודים וההפקה המוזיקלית הובילו שפי ישי ויוסי אלפנט. המפגש הזה חיוני להבנת "מאמי". למר חיים היה עולם של קומפוזיציה ועבודה בתיאטרון, ולבנאי שפה שהתפתחה מתוך רוק, בלוז, מסעות וסיפור ישראלי אישי. שפי ואלפנט חיברו את העולמות למופע שיכול לעבור מקברט ציני לתפילה שבורה בלי לאבד את הזהות שלו.
מיטלפונקט מצא את בנאי בעקבות "עיר מקלט". כפי שסיפר בריאיונות, הוא שמע את השיר והבין שזה הקול שהוא מחפש. גם בביוגרפיה שבאתרו של בנאי מתואר הזימון לפגישה ב"צוותא", שאחריה הצטרף לפרויקט והביא איתו את להקת "הפליטים". חשוב לזכור שהשותפות בין בנאי לאלפנט החלה עוד קודם. "מאמי" העניקה לה במה ממושכת וקהל חדש, בתקופה שבה בנאי עדיין נאבק להפוך את המוזיקה למרכז חייו.
על הבמה ניגנו בנאי בגיטרה אקוסטית, אלפנט בגיטרה חשמלית, גיל סמטנה בבס, ז'אן ז'אק גולדברג בתופים ושפי ישי בקלידים. כהן שרה את מאמי, ומוסקונה שילב שירה, דמויות ודברי קישור. ארבעה מחברי הגרעין הזה, בנאי, אלפנט, סמטנה וגולדברג, היו גם בלב הצליל של "אהוד בנאי והפליטים", אלבום הבכורה האלמותי שיצא ב-1987. נעם הלוי, שניגן באלבום ההוא בכלי הקשה, אינו מופיע ברשימת נגני ההקלטה המקורית של "מאמי".
הקשר בין שני האלבומים נשמע גם מעבר לשמות המשתתפים. בשניהם הגיטרה המחוספסת פוגשת עברית שיש בה משקל של סיפור, והקצב נושא אנשים שנמצאים בשולי התמונה הישראלית. אבל ב"מאמי" ההרכב נדרש לשרת גם חילופי דמויות, עוקץ קומי ותפניות בעלילה. אפשר לשמוע כאן כמה רחב היה טווח הביטוי של החבורה הזאת, וכמה משמעותי היה אלפנט כגיטריסט וכמעבד בתוך עשייה משותפת.
בריאיון משותף שפורסם ב"מעריב" ב-2001 סיפר בנאי שהחזרה הראשונה לקראת אלבום "הפליטים" התקיימה בשתיים בלילה, אחרי מופע של "מאמי", כשהנגנים גוררים ציוד מ"צוותא" לחדר החזרות. התמונה הזאת אומרת הרבה על התקופה. המופע והאלבום התפתחו בסמיכות, מתוך עבודה ממשית, עייפות, רעב מוזיקלי ותחושה שסוף סוף משהו זז. ההצלחה של "מאמי" הרחיבה את החשיפה לבנאי וסייעה גם לפרויקט האישי שלו להתקדם.
האלבום הכפול שומר על ההיגיון הבימתי של היצירה. בגרסה הדיגיטלית המלאה יש 21 רצועות, ובהן שירים, קטעי קישור ומחרוזת שמחברת כמה רגעים דרמטיים. ההאזנה הרצופה מעניקה לשירים משמעות נוספת. אנחנו מכירים קודם את החיים שמאמי מבקשת לעצמה, ובהמשך שומעים כיצד השפה של האנשים שסביבה משתלטת עליהם. דברי הקישור של מוסקונה מספקים את התנועה העלילתית, וההופעה החיה מעניקה למוזיקה חיכוך ואי שקט שמתאימים לה מאוד.
כבר ב"טוב טוב" וב"חתונה" נבנה הפער שבין הציפייה לאושר לבין התנאים שבתוכם הוא אמור להתקיים. כהן מעניקה לתקווה נוכחות משכנעת. בנאי מכניס אל המפגש קול ארצי, לא מלוטש, שהופך את הזוג הזה לאנשים שאפשר לדמיין שפוגשים בתחנת דלק או ברחוב. דווקא ההזדהות הזאת מכינה את המכה הבאה.
ב"הבשורה" המלחמה נכנסת אל תוך הבית. בעלה של מאמי נפצע בשירות מילואים ונשאר במצב של צמח, והחיים הזוגיים שבקושי החלו משתנים לבלי הכר. הדרך שבה המידע הזה נמסר חושפת את המרחק בין שפה רשמית לבין אסון פרטי. יש כאן תפקיד חשוב לאופן שבו בנאי מגיש משפט, לחספוס שנותר במילים ולתחושה שהמנגינה מתקשה להכיל את מה שנאמר.
המחרוזת "אתה שקראוך אלוהים / הנחמה / הרב" מרחיבה את השבר אל שאלת הנחמה עצמה. "מאמי" מעמידה זה מול זה את הצורך האנושי למצוא משמעות ואת המנגנונים שמציעים תשובות מוכנות. המעברים בין הקולות והמצבים מעניקים לה ממד של תיאטרון מוזיקלי חי.
מכאן יוצאת מאמי לתל אביב עם בעלה בכיסא גלגלים. השיר "מאמי עוזבת" נושא איתו הבטחה של תנועה, אבל הנסיעה אינה מוחקת את מה שהיא לוקחת איתה. כהן מצטיינת במתח הזה. יש לקול שלה כוח שיכול למלא אולם, ובכל זאת היא מצליחה להשאיר בתוך המשפט תחושה של אישה שמנסה להחזיק מעמד. העוצמה שלה מעניקה לדמות כבוד גם ברגעים שבהם העלילה שוללת ממנה כמעט כל אפשרות לפעול.
ואז מגיע "הפאב", עם אלפנט בחזית. זהו אחד הרגעים שבהם האלבום נהנה ממש מהמרירות שלו. ההגשה היבשה והמחוספסת מתאימה היטב למקום שבו הבוהמה התל אביבית עסוקה בעצמה, בעוד שהעבודה השחורה והכאב נשארים מחוץ לשיחה.
בלב החלק הראשון נמצא "האונס", הקטע המזוהה ביותר עם "מאמי" ואחד הרגעים הקשים לעיכול ברוק הישראלי. הפועלים הפלסטינים הופכים את גופה של מאמי לזירה של נקמה לאומית, והטקסט מטיח במאזין שפה מינית אלימה לצד האשמות פוליטיות. חשוב לשמוע כאן דמויות בתוך דרמה. ההזדהות עם סבלם של מדוכאים אינה מעניקה להם חסינות מוסרית, והפגיעה באישה אינה הופכת למעשה מוצדק משום שהמבצעים עוטפים אותה באידיאולוגיה.
מוזיקלית, כוחו של הקטע טמון גם בחיכוך שבין החזרתיות הסוחפת לבין מה שהמילים מתארות. הוא מסוגל לגרום לאולם שלם לשיר יחד, וזו בדיוק הנקודה המטרידה. השיר נאסר לשידור ברדיו, ובמקביל נעשה מזוהה עם המופע.
ההמשך עם "התולעים" ו"הצמח" מחדד את ההבדל בין מי שעושה הון מהאסון לבין מי שחי בתוכו. מוסקונה מסוגל להפוך דמות לקריקטורה מאיימת במחווה קולית קטנה, ואילו בנאי מחזיר אל ההקלטה מימד אנושי פגיע.
בחלק השני, דרך "בתיה קלאסה", "פרופסור קופמשין" ו"מכונת הידע ההיפנוטי", הסיפור נעשה גרוטסקי יותר. מאמי מגיעה לבית בושת ופוגשת פרופסור שמשנה את תודעתה. ההקצנה מאפשרת ליצירה לחשוף עולם שבו אנשים מוצגים כחומר גלם שאפשר לעצב, לשווק ולהפעיל. זה גם החלק שבו כדאי להקשיב למוסקונה ולשפי ישי, ולדרך שבה הקלידים, השירה והעיבודים מחזיקים את המעברים בין דמויות ומצבים.
ב"מאמי סופר סטאר", "הקרקס של מאמי" ו"הכח החדש" ההצלחה עצמה נעשית מאיימת. האישה שהמערכת לא ראתה הופכת למוצר תקשורתי ולמנהיגה. כהן נדרשת כעת לאותה עוצמה קולית ששמענו קודם כסימן לחיות ולהישרדות, אבל בהקשר חדש, של כריזמה ושליטה.
החלק הזה אינו אחיד בעוצמתו. חלק מן הטיפוסים הסאטיריים מסומנים בקווים עבים, ויש רגעים שבהם הרצון להכות בכל המחנות מותיר מעט מקום למורכבות של אדם מסוים. כהן וההרכב מצליחים להחזיק את היצירה גם כשהכתיבה נוטה להסבר יתר. הם נותנים לרעיונות דופק, אופי וקצב, ומאפשרים לנו להישאר בתוך הסיפור.
הקיצור של "לו יכולתי" בתוך הרצף הזה מעניק מקום לכמיהה ולחוסר אונים. משם מוביל האלבום אל "המלחמה", שבו ההתלהבות הציבורית מקבלת תנופה מוזיקלית מפחידה. כאשר מאמי שולחת אחרים אל המלחמה, הזיכרון של בעלה שבכיסא הגלגלים נשאר איתנו. היצירה סומכת על כך שנחבר בעצמנו בין ההבטחה, המחיר והחזרה על אותו דפוס.
ואז מגיע "השדות האדומים". אחרי כל ההתחפשות, הקרקס והצעקה, בנאי משיב למוזיקה מרחב של קינה. המבט מתרחק מן הדמות היחידה אל השבט החוזר שוב אל המלחמה, והלחן מעניק לחזרתיות הזאת עצב שקשה להתגונן מפניו. זה שיר שיכול לעמוד בפני עצמו, אבל בתוך האלבום הוא נושא את המשקל של כל מה שקדם לו. אנחנו כבר מכירים את הבית שנפגע ואת האישה שניסתה להימלט, ולכן המעגל המתחדש נשמע נורא כל כך.
הסיום עם "כל הנחלים" ו"הזמן לא ירפא" מסרב לספק תחושה קלה של תיקון. מאמי חוזרת אל המקום שממנו יצאה, והחזרה משנה גם את האופן שבו אנחנו זוכרים את תחילת האלבום. השם "הזמן לא ירפא" משאיר אותנו מול פצע שלא נסגר מעצמו. זה סיום אמיץ במיוחד ליצירה שמחזיקה בתוכה כל-כך הרבה אנרגיה.
המופע לא נחל הצלחה מיידית. הקהל הראשון התקשה עם העוצמה והחומרים, וההפקה נעצרה לפני שקיבלה הזדמנות נוספת. אבל בהמשך, הפך המופע למופע קאלט. כהן כיצד חיילים שהוזמנו להצגות הפכו לקהל מסור עד כדי כך שידעו לתקן טעויות בטקסט. ניסים ציון, מנהל "צוותא", היה גורם מרכזי בהתעקשות להמשיך, וזה עבד.
בשנים הבאות חזרה "מאמי" לבמה בגלגולים נוספים. בהפקת "הבימה" ב-2002 גילמה אורית שחף את התפקיד הראשי, ובהפקת "בית צבי" ב-2012 קיבלה היצירה עיבודים חדשים. היא זכתה גם לעיבוד קולנועי של קרן ידעיה, עם נטע אלקיים ובטיפול המוזיקלי של דודו טסה וניר מימון. כל מפגש כזה מאפשר לבחון מחדש את הסיפור. ועדיין, באלבום המקורי יש צירוף מסוים של קולות, נגנים ורגע היסטורי שקשה מאוד לשחזר.
בסופו של דבר, "מאמי" מחזיקה מעמד מפני שהמוזיקה שלה מעניקה לשאלות הגדולות פנים אנושיות. אלפנט, שפי, סמטנה וגולדברג נותנים לסיפור תנועה וגוף, מוסקונה פוער בו חיוך מטריד, בנאי מכניס בו אבק וגעגוע, וכהן בקולה האדיר מחזיקה את הלב שלו חשוף. בתוך האלבום הכפול הזה נשארת אישה שרצתה לחיות. אחרי כל הרעש, קשה לחשוב על כתב אישום כואב יותר.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות