הפניקס השחור...
ב- 25 ליולי 1980 שוחרר האלבום "Back In Black", אלבום האולפן השביעי של להקת "AC/DC".
זהו סיפורו של הקאמבק הגדול ביותר בתולדות הרוק.
סיפורה של להקה שעמלה קשות להשיג הכרה בינלאומית, בהרבה דם, יזע ודמעות, על הבמות, בדרכים ובמוטלים עלובים.
להקה שלאחר מאמצים רבים הצליחה לבסוף לגעת בתהילה, אך עוד לפני שהספיקה ליהנות מפירותיה חוותה טרגדיה איומה שריסקה אותה לרסיסים.
להקה שכנגד כל הסיכויים הצליחה לקום מהאפר של עצמה, ממש כמו הפניקס, על-מנת "לחזור בשחור", גדולה יותר, טובה יותר, חזקה יותר....
זהו סיפורה של "AC/DC" - סיפורו של הפניקס השחור....
זה אלבומה הראשון של הלהקה ללא הסולן Bon Scott, אשר רק חמישה חודשים קודם לכן, ב- 19/2/1980, נמצא ללא רוח חיים ברכב של חברו לאחר לילה של הוללות ושכרות.
האלבום הזה הוא אלבומה הנמכר ביותר של הלהקה במהלך כמעט 50 שנות פעילות.
הוא ממוקם במקום השני מבין האלבומים הכי נמכרים בכל הזמנים, עם נתון מכירות מדהים של כ- 50 מיליון עותקים בכל העולם. אלבום שנמצא במקום ה- 84 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים, של מגזין ה"רולינג סטון".
אז כדי להבין איך קרה שדווקא לאחר ההתרסקות הטוטאלית של הלהקה היא הצליחה להוציא את אחד מהאלבומים הגדולים והמצליחים בכל הזמנים, צריך לחזור מעט אחורה בזמן.
הלהקה שהוקמה באוסטרליה בשנת 1973 על-ידי האחים Angus Young ו- Malcolm Young, זכתה להצלחה יחסית בארץ מוצאה, אך במשך שנים לא הצליחה לפרוץ את גבולות מולדתה והתקשתה להשיג הכרה בינלאומית, במיוחד בארה"ב. ההתעלמות מהלהקה היתה כה קיצונית עד כי שלוחת "Atlantic Records" בארה"ב סירבה לשחרר את אלבומה השלישי משנת 1976 "Dirty Deeds Done Dirt Cheap", שכן לא האמינה ביכולתו להצליח במכירות.
בסופו של דבר לאחר הרבה עבודה קשה, מצליחה "AC/DC" כנגד כל הסיכויים, להשיג חוזה הקלטות עם "אטלנטיק" והיא משחררת את אלבום הפריצה המדהים שלה "Highway to Hell" בשנת 1979. סיפורו של אותו אלבום הוא מרתק לכשלעצמו, ותוכלו לקרוא אותו בסיקור נפרד עליו.
האלבום "Highway to Hell" זכה להצלחה מסחררת והגיע לראש מצעדי האלבומים ברחבי הגלובוס ובעיקר בארה"ב. הלהקה תכננה לשחזר את ההצלחה באלבום פולו-אפ, אך לרוע המזל כשבעה חודשים לאחר מכן הסולן Bon Scott נמצא מת ברכב של חברו לאחר לילה של שתייה כבדה.
(Photo: Rock History In Pics Twitter)
שבורה ומרוסקת מהאסון הכבד שפקד אותה חשבה כבר הלהקה להתפרק, אבל דווקא בני משפחתו של Bon Scott הם אלה ששכנעו אותם להמשיך הלאה בטענה שזו הייתה צוואתו.
זמן קצר לאחר הלוויה הלהקה כבר מתחילה לחפש סולן שייכנס לנעליו הגדולות של Bon Scott. החיפושים היו מתישים ונמשכו כחודש ימים, במהלכם נבחנו מספר גדול של מועמדים. בשלב מסוים הלהקה אפילו שוקלת ש- Malcolm Young יאייש את התפקיד, אבל אז מציע להם Mutt Lange (מי שהפיק בעבורם את האלבום "Highway to Hell"), את Brian Johnson - הזמר של להקת הגלאם "Geordie". ג'ונסון היה אז בן 32, הוא גר עם הוריו בניוקאסל והיה בעליה של חנות לתיקון גגות ויניל למכוניות אספנות.
ג'ונסון משחזר שהוא קיבל הזמנה לבוא לפגוש את הלהקה. הוא נכנס לחדר החזרות וראה את חברי הלהקה משועממים למוות לאחר חודש שלם של אודישנים לא מוצלחים. Malcolm Young היה זה שפנה אליו לראשונה, הציע לו בירה ושאל מה הוא רוצה לשיר. Brian Johnson השיב "Nutbush City Limits" של טינה טרנר. לאחר סיום סבב האודישנים נקרא ג'ונסון לחדר החזרות לאודישן שני, אז הוא כבר שר את השיר "Highway To Hell". בתאריך 29/3/1980 - כחודש לאחר מותו של Bon Scott, התקשר Malcolm Young ל- Brian Johnson בכדי לבשר לו שהוא התקבל ללהקה. מה שקסם לחברי הלהקה היתה בין היתר העובדה שג'ונסון לא ניסה לחקות את Bon Scott אלא נתן אינטרפטציה אישית לשירים שלו. מאוחר יותר Angus Young גם ייזכר שבון סקוט עצמו סיפר לו שראה את Brian Johnson בהופעה של "Geordie" והתרשם מאוד מביצועיו.
מחומשת בפרונט-מן החדש שלה טסה הלהקה לאיי הבהאמאס לצורך כתיבת והקלטת האלבום החדש.
(Photo: acdcfans.net)
למרות שבידי הלהקה היו סקיצות ראשונות של כמה שירים עליהם החלו לעבוד עוד יחד עם סקוט, החליטה הלהקה להתחיל מבראשית וג'ונסון קיבל יד חופשית לכתוב מחדש מילים משלו, הואיל והלהקה לא הייתה מעוניינת שזה ייראה כניסיון שלה לצאת נשכרת ממותו של Bon Scott.
האלבום הזה הוקדש כולו ל- Bon Scott, מתחילתו ועד סופו. הלהקה ביקשה שעטיפת האלבום תהיה שחורה לחלוטין, כאות לאבל הכבד שנפל עליה בעקבות מותו של Bon Scott. חברת התקליטים "אטלנטיק סירבה בתחילה, אך בסופו של דבר נמצאה פשרה ולפיה הלוגו של הלהקה ימוסגר בקו אפור דק על רקע שחור. בניגוד לעטיפת האלבום, המוזיקה היתה רחוקה מלהיות עצובה וקודרת.
השיר הראשון באלבום "Hells Bels" מהווה אמנם מחווה ל- Bon Scott, אך קיימת בו גם אירוניה עם הקריצה לאלבום הקודם, "Highway to Hell", שהתברר כשירת הברבור של סקוט. מילות השיר של Brian Johnson מדברות על החרדות שלו בניסיון להסתגל לשינוי הסביבתי והלחץ להתרגל ללהקה החדשה שלו. למרות ההתחלה הקודרת, גוף השיר הוא יותר קצבי ופועם. השיר נפתח בארבעה צלצולי פעמון כנסייה לפני שהריף המוביל את השיר נכנס, זאת כמחווה וכבוד ל- Bon Scott. לאחר כניסת הריף הפעמון ממשיך לצלצל עוד 9 פעמים. ללהקה היה ברור שהם לא ישתמשו באפקט פעמון כדי לכבד את זכרו של חברם הטוב ולכן הם התעקשו על הקלטת פעמון כנסיה אמיתי. ההקלטות לא היו כל-כך פשוטות והיה צורך לחזור עליהם שוב ושוב, לפעמים בלוקיישנים שונים, הואיל וצלצול הפעמון גרם לבעלי כנף באיזור לעוף ומשק הכנפיים הכבד נשמע בהקלטה. לצורך ההקלטה נעשה שימוש בלא פחות מ- 15 מיקרופונים שהוצבו במיקומים שונים מסביב לפעמון בכדי לקלוט צליל שיהיה קרוב ככל שניתן לצלצול המקורי. מעניין לציין שכאשר שיר זה נוגן בהופעות, Brian Johnson היה זה שהיכה בפעמון דומה שיוצר במיוחד עבור הלהקה.
השיר הזה גם מבטא, כבר בבית הראשון שלו, את הקשיים שעברו על חברי הלהקה בזמן ההקלטות באיי הבהאמאס והעובדה שהם חוו במהלכן מזג אוויר קשוח. Brian Johnson בחר לפתוח את השיר במילים:
"I'm a rolling thunder, a pouring rain
I'm comin' on like a hurricane
My lightning's flashing across the sky
You're only young but you're gonna die"
חמישה שירים מאוחר יותר פותח את צידו השני של הויניל שיר הנושא שעובר ממש כחוט השני מ- "Highway to Hell" של האלבום הקודם, דרך "Hells Bels" הפותח את האלבום הנוכחי ועד "Back In Black". נראה שהלהקה השקיעה מחשבה במיקום השירים, שככל הנראה אינו מקרי. כעת דמיינו לעצמכם את "הפניקס השחור" העולה באוטוסטרדה לגיהנום לצלצול פעמונים, ולאחר שנשרף באש הגיהנום הוא קם מן האפר של עצמו, רק כדי לחזור בשחור. השיר הנצחי הזה נפתח באחד הספירות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של הרוק, כשמצילת ההאי-אט של Phil Rudd מציתה את השיר במקצב צעדה מדהים והגיטרה של יאנג מפיקה מבין מיתריה את אחד מהריפים הגדולים שנכתבו אי פעם. השירה של Brian Johnson במהלך הבתים מזכירה קצת זמרי ראפ רחמנא ליצלן והפזמונים הולכים ונבנים עד לקליימקס בקרשנדו. ההפקה של Mutt Lange נמצאת כאן בשיאה והנוסחה המושחזת עם הדואל-גיטאר של הצמד יאנג, פשוט אנרגיה טהורה.
כל שיר באלבום הזה הוא כליל השלמות של כתיבה, ביצוע והפקה. "Hells Bels" ו- "Back In Black" עליהם כתבנו לעיל. "You Shook Me All Night Long" שהינו הסינגל הראשון עם בריאן ג'ונסון, השיר הראשון ששוחרר מהאלבום והראשון שכתב ג'ונסון עם הלהקה וכולל עבודת גיטרות מבין הטובות של האחים יאנג. Brian Johnson הגה את המילים האייקוניות "She was a fast machine, she kept her motor clean" אחרי שצפה בתמונות של בחורות אמריקאיות במהלך ההקלטות של האלבום. הוא פתאום קלט שנשים ומכוניות דומים מאוד. הן מהירות (לברוח), מאכזבות אותך, אבל אז משמחות אותך שוב כשיוצא "מודל חדש".
הקטע "Shoot to Thrill" שאמנם לא שוחרר כסינגל אך נחרש בתחנות הרדיו עד שהפך לקלאסיקה שמעטרת אפילו את סרטי מארוול, "Iron Man 2" ו- "The Avengers". הגיטרות בשיר הזה נשמעות שונה מיתר האלבום הואיל ושיטת ההקלטה היתה אחרת ובמהלכה הוצבו שני מגברי גיטרות בשני חללים שונים באולפן כאשר הצליל הנקלט משניהם נדחס לאחד מערוצי הגיטרה. Angus Young ו- Malcolm Young זכו לשבחים על עבודת הגיטרות שלהם בשיר הזה, אשר הסולו שלו אף נכנס ללא מעט דירוגים של ולואי הגיטרה הגדולים בכל הזמנים.
הרצועה "What Do You Do for Money Honey" עם הריף הגאוני שהינה המנון ה"גולד דיגרית" האולטימטיבי ומדבר על נשים שבמקום לעבוד נצמדות לגברים עשירים וסוחטות את כספם.
הקטע "Given the Dog a Bone" שעוסק במין אוראלי ו- "Let Me Put My Love into You" שמגיע מיד אחריו ועוסק באותו נושא רק מ"כיוון אחר", עם מילים מתחכמות של Brian Johnson שנדמה שניסה כאן להמשיך עם הקו הלירי של קודמו Bon Scott. בשנת 1985 קיבל השיר את הדירוג "Filthy 15" הדירוג "הגרוע ביותר" מארגון הצנזורה של ההורים (PMRC) שנהגו לסמן אלבומים עם מילים העוסקות באלימות, מין, סמים, אלכוהול ועוד. לומר את האמת, כמעט כל שיר של "AC/DC" יכול היה להתאים לקריטריונים הללו, אך חברי ה- PMRC בחרו דווקא בשיר הזה לקבל את הדירוג הגרוע ביותר. כמובן שמדבקות האזהרה עשה בדיוק את ההיפך במיוחד אצל המעריצים שהיו מודעים היטב לתוכן הלירי של הלהקה ורק קיבלו רוח גבית יפה מתשומת הלב שמקבלת להקתם האהובה.
קשה להאמין אבל שיר הסיום "Rock and Roll Ain't Noise Pollution" נכתב בכלל כ"פילר" על-ידי Malcolm Young, לבקשת המפיק Mutt Lange, באולפן, בתוך 15 דקות, בזמן שיתר חברי הלהקה יצאו לארוחת ערב. 12 שניות אל תוך השיר אנחנו שומעים את המצת של Brian Johnson מדליק סיגריה ולוקח שאיפה ומיד אחריה נשיפה. זהו, הוא וחבריו יכולים להתרווח על הכורסא, להרים אצבע משולשת לכל המקטרגים והמבקרים שחשבו שהם לא יתאוששו ממותו של Bon Scott, כל אלה שחשבו רוקנרול הוא סתם "רעש מזהם", כל אלה שחשבו שהלהקה לא מחדשת כלום וממחזרת את עצמה למוות.
כל השירים אלהם התייחסנו ואחרים הוכיחו מעל לכל צל של ספק ש- "AC/DC" השלימה את הקאמבק המהיר והגדול ביותר בהיסטוריה של המוזיקה.
האלבום "Back In Black" לא חידש שום דבר. הוא לא המציא שום סיגנון מוזיקלי חדש וגם לא סימן שינוי תרבותי כלשהו. במקום זאת, "Back In Black" הוכיח שלפעמים הגדולה היא דווקא בחוסר השינוי. אם אתה עושה משהו טוב, אז תמשיך לעשות את אותו דבר, רק בגדול יותר, עוצמתי יותר, חזק יותר.
האלבום "Back In Black" הוכיח שהגאונות של "AC/DC" נמצאת דווקא בפשטות ובמינימליסטיות. אם סוקרים את ההיסטוריה של AC/DC במהלך השנים ניתן לראות שהלהקה נצמדה פחות או יותר לאותה נוסחה פשוטה ומינימליסטית. ללא גיוון מהותי בסגנון או שינויים מרחיקי לכת בסאונד, הצליחה "AC/DC" לאורך הקריירה שלה להוציא תחת ידה מאסטרפיס אחרי מאסטרפיס, למרות הסטגנציה לכאורה.
המפיק האגדי Robert John "Mutt" Lange, שליווה אותם החל מהאלבום "Highway to Hell" זיהה זאת מיד ודאג שהשינויים שהטמיע על-מנת להנגיש את הלהקה לקהל הרחב לא יפגעו ב- DNA שלה. עוד פרטים על המפגש המטאורי בין הלהקה לבין לאנג בסיקור על האלבום שחוגג יומהולדת מחרתיים.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט