AC/DC - Dirty Deeds Done Dirt Cheap
- FaceOff - עימות חזיתי
- לפני 4 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
ב- 20 לספטמבר, 1976, “AC/DC” הוציאו את אלבומם השלישי “Dirty Deeds Done Dirt Cheap”, אלבום שחידד עוד יותר את הזהות של הלהקה וגיבש סופית את הסאונד הפרוע שהפך אותה לכוח בלתי ניתן לעצירה.
אם “High Voltage” היה הניצוץ ו- “T.N.T.” ההצתה, אז “Dirty Deeds Done Dirt Cheap” הוא הרגע שבו המנוע כבר שואג במלוא העוצמה. זה האלבום שבו “AC/DC” הפסיקה להישמע כמו להקת רוק מבטיחה מאוסטרליה והפכה לישות מסוכנת ומגובשת לחלוטין. הכול כאן מרגיש הדוק יותר, מלוכלך יותר ובטוח בעצמו. הריפים חדים וחזקים, ההומור אפל יותר, והגישה כבר לא משקפת שובבות מרדנית אלא הצהרה מחושבת וברורה.
כשהלהקה נכנסה לאולפני "Albert" בסידני, הכימיה בין Angus Young, Malcolm Young, Bon Scott, Phil Rudd ו- Mark Evans כבר הייתה בלתי ניתנת לערעור. גיטרת הקצב של Malcolm Young שולטת באלבום. היא מניחה את בסיס הגרוב הדורסני והמתכתי שהפך לליבת הסאונד של “AC/DC”. הסולואים של Angus Young חדים ו"חסכוניים". הם אף פעם לא ראוותניים רק לשם ההתרברבות, ותמיד משרתים את השיר בדיוק מקסימלי ופאנץ' מדויק. המפיקים Harry Vanda ו- George Young, מצליחים לתפוס את הלהקה חיה, מחוספסת וחיונית, בלי ללטש ובלי לרכך.
הזמר Bon Scott הוא הכוכב האמיתי של האלבום. הקול שלו מטפטף איום, הומור וכריזמה, והופך כל שורה לדמות חיה ונושמת. בין אם הוא מגלם שכיר חרב, עבריין רחוב או טיפוס חלקלק ומצחין, סקוט נשמע תמיד אמין לחלוטין. הטקסטים שלו כאן שנונים, פרובוקטיביים ומלוכלכים, בלי להתנצל, אך תמיד מועברים עם חיוך שמקשה מאוד שלא להיסחף איתם.
האלבום נפתח עם “Dirty Deeds Done Dirt Cheap”, אחת מההצהרות האייקוניות בתולדות הרוק. נראה ש- “AC/DC” הפנימו כאן את הנוסחה שתלווה אותם לאורך קריירה שלמה. "הגאונות בפשטות!" קטע סוחף עם ריף קליט וחצוף ופזמון הימנוני של "קריאה-ומענה". ההגשה של סקוט נוטפת כריזמה. היא הופכת "עבריינות" לעסק לגיטימי, בעוד שהלהקה מגבה אותו בגרוב שאי אפשר להשתחרר ממנו.
השיר “Ain’t No Fun (Waiting ’Round to Be a Millionaire)” מאט קצת את הקצב לגרוב בלוזי ומרוח, שמעניק לסקוט מרחב לפרוק תסכול בהרבה ציניות. השיר הולך ומתפתח, ומוכיח ש- “AC/DC” יודעת לבנות אווירה, לא פחות טוב מאשר להנחית אגרופים מוזיקליים.
השיר “Problem Child” מחזיר את הקצב ואת הגישה הגרובית החצופה, במלוא העוצמה. קצר, חד ואגרסיבי, זה שיר שהוא "הצהרת זהות". אין כאן ניסיון לרכך או להצדיק דבר. זו מרדנות כאורח חיים, עם חיוך חשוף שיניים.
הקטע "Squealer", פותח את הצד השני של הוויניל עם אווירה אפלה וכבדה יותר שמשאירה את המאזין עם תחושה מחוספסת ומטרידה משהו.
אחד הרגעים הפחות מוערכים באלבום הוא “Big Balls”. שיר שמדגים באופן מושלם את גאונות משחקי המילים של Bon Scott. על פני השטח זו סאטירה על מסיבות "high-society", ומתחת לפני השטח מדובר בגסות מוחלטת, מוגשת בתיאטרליות ובתזמון מושלם. מצחיק, מגוחך ובו בזמן מאיים.
הגרסה האוסטרלית של האלבום מסתיימת עם "Jailbreak", אחד השירים הדרמטיים ביותר של עידן Bon Scott. נרטיב הבריחה מהכלא, המתח הגובר והנושא הנפיץ, הופכים אותו לסיום טבעי לאלבום, שמתכתב עם אותה גישה ותחושה מרדנות וחופש של שיר הפתיחה "Dirty Deeds Done Dirt Cheap".
ראוי לציין שגרסאות בינלאומיות של האלבום שונות באופן משמעותי מהמהדורה האוסטרלית המקורית. המהדורה הבינלאומית קיצרה מספר שירים ושינתה את סדר הביצועים, תוך הסרת השירים "R.I.P. (Rock in Peace)" ו-"Jailbreak", והוספה במקומם את "Love at First Feel" ואת "Rocker" הפרוטו-Pאנקי.
למרות שיצא בשנת 1976, “Dirty Deeds Done Dirt Cheap” לא שוחרר בארצות הברית עד לשנת 1981, לאחר ש- “AC/DC” הפכה כבר ללהקה בינלאומית ענקית. בדיעבד, האלבום הרגיש כמו פרק חסר בסיפור של הלהקה. כזה שחושף את הרעב ואת הגישה החצופה שליוותה את העלייה המטאורית שלה לגדולה. עם השנים הוא הפך לאחד האלבומים האהובים ביותר של הלהקה, והוא מוזכר לעיתים קרובות כאחד מהאלבומים המייצגים של תקופת Bon Scott.
כיום האלבום עומד כנקודת מפנה מרכזית בקטלוג של “AC/DC”. זהו הצליל של להקה שמשילה מעליה את כל הספקות, להקה שמחבקת זהות ברורה ומתחייבת לפילוסופיה של גיטרות רועמות, גרוב כבד ואפס פשרות. אולי אין כאן את הליטוש האיצטדיוני של אלבומים מאוחרים יותר, אבל החספוס, ההומור והגרוב שבו נותרו על-זמניים.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל