ב- 28 פברואר 2020 שחררה "AC/DC" את האלבום "Stiff Upper Lip".
זה מה שיש לאלעד ויינברג/Elad Winberg לספר לכם עליו.
חמש שנים חלפו מאז האלבום המצוין "Ballbreaker" ו- "AC/DC" חזרו עם עוד אלבום מצליח שזכה לשם "Stiff Upper Lip" והמשיך את הקו של קודמו עם הסאונד הגולמי והפשוט יותר ועם החזרה לשורשים ובעיקר לסאונד הבלוזי שאפיין את תקופתו של Bon Scott בלהקה, במהלך שנות ה-70 ובעיקר באלבומים כמו "Dirty Deeds Done Dirt Cheap" ו- "T.N.T", שיצאו באמצע העשור ההוא.
חשוב לציין, שבשונה מ- "Ballbreaker", נדמה כי "Stiff Upper Lip" עורר לא מעט מחלוקות אצל הקהל ואצל המבקרים כאחד. עד היום יש רבים שלא ממש אוהבים את האלבום הזה וטוענים שהוא אחד החלשים של "AC/DC" ושהוא היה ממש חסר השראה בהשוואה לקודמיו.
במקרה הזה, חשוב לי לומר שאני לא מסכים. כן, אני יודע שזה לא אלבום מושלם ושיש כאן גם כמה שירים ממש חלשים וחסרי מעוף, אבל בשלב הזה של הקריירה שלהם, עצם העובדה ש- "AC/DC" עדיין מסוגלים להקליט אלבומים ואף להצליח מבחינה מסחרית עם שירים חדשים וממש כיפיים, זה דבר שממש לא מובן מאליו. גם אם האלבום הזה הוא לא שיא הקריירה שלהם, עדיין יש כאן כמה רגעים ממש טובים שמוסיפים לא מעט עניין.
למשל, האלבום נפתח עם השיר "Stiff Upper Lip" שכולל ריף קליט וממכר של Malcolm Young וסולו גיטרה נהדר של Angus Young. מעבר לנגינת הגיטרה המוצלחת ולתיפוף הבומבסטי כרגיל של Phil Rudd, שווה לציין את נגינת הבס היציבה והדומיננטית של Cliff Williams ואת הקליפ המגניב שיצא לשיר הזה, שמציג את חברי הלהקה כאשר הם מנגנים באמצע הרחוב בזמן פקק תנועה ממש גדול... ללא ספק שיר כיפי ומוצלח, והקליפ הנהדר הזה מוסיף לו הרבה חן וגורם לו להפוך להיות אחד הקטעים הכי אהובים עליי של "AC/DC".
ואמנם "Meltdown" שמגיע לאחר מכן הוא שיר קצת משעמם, אבל אחריו יש לנו את "House of Jazz" המצוין שלמרות השם, לא מדובר כאן בשיר ג'אז. אבל מה? זה פשוט שיר הארד רוק בועט ומהנה במיוחד, ועם כמה מהריפים הכי טובים של Malcolm Young ועם שירה יפה של Brian Johnson, אין ממש מקום לטעויות וזהו אחד השירים הכי חזקים ומעניינים בכל האלבום הזה.
וכך, חוסר היציבות נמשך עם "Hold Me Back" חסר המעוף וההשראה, אבל שוב, אחריו מגיע שיר מצוין, והפעם מדובר ב- "Safe In New York City" שמעבר לטקסט הייחודי, כולל גם סיפור מאוד מעניין שעומד מאחוריו. בעיקרון, זהו שיר הומוריסטי שנכתב על ידי Angus Young, אשר מתייחס כאן לכך, שבניגוד למה שמקובל לחשוב לגבי העובדה שניו יורק היא עיר בטוחה ומוגנת, עדיין יכולים לקרות בה כל כך הרבה דברים לא צפויים וצריך מאוד להיזהר כשנמצאים שם. באופן מצער למדי, השיר הפך להיות רלוונטי שוב שנה לאחר מכן כתוצאה מאירועי ה- 11 בספטמבר, וזאת כאשר הוא נכלל ברשימה של שירים שנאסרו להשמעה ברדיו כתוצאה מהאסון הקשה של נפילת מגדלי התאומים, עקב המסר הביקורתי והציני שעולה בו כלפי העיר ניו יורק. בלי קשר למחלוקת, זהו עדיין אחד השירים הכי טובים של "AC/DC" בעידן המודרני, עם הריפים סוחפים ומאוד ממוקדים. הפזמון של Brian Johnson קליט ואפקטיבי, והסולו של Angus Young מפציץ כרגיל. מבחינתי, זהו השיר הכי טוב באלבום הזה בפער עצום, והרבה מכך בזכות הסגנון הבלוזי והמילים המצחיקות שמזכירים נשכחות מאלבום המופת "Powerage" שיצא בשנת 1978 וגם כלל כתיבה צינית ומושחזת כמו בשיר הגאוני הזה.
(Photo: Newsmakers)
השיר הבא "Can't Stand Still" הוא לא רע בכלל, אבל אחריו אנו מקבלים מנה גדושה של הארד רוק בועט ומקפיץ, כאשר עד לסיום האלבום שומר על רמה יציבה ואחידה ומצליח להפוך מאלבום סביר, לאלבום טוב ומהנה וליצירה שכיף לחזור אליה שוב ושוב, כתוצאה מהגיוון שיש בה.
בשיר 7 יש לנו את "Can't Stop Rock 'N' Roll", שיר בועט וקליט למדי, אשר מלבד הדמיון בכותרת שלו, אין קשר בינו לבין הלהיט "You Can't Stop Rock 'N' Roll" של "Twisted Sister". במקרה זה מדובר בקטע הארד רוק בסיסי וגולמי והשירה של Brian Johnson מובילה אותו קדימה בכל הכוח ובצורה כה מרשימה.
לאחר מכן מגיע "Satellite Blues", והמגמה הזו נמשכת. יש כאן ריפים מושחזים ועוצמתיים של Malcolm Young, עוד סולו לפנתיאון של Angus Young האגדי והבלתי נלאה ועוד תצוגת תכלית של Brian Johnson, שנותן כאן את כל מה שיש לו ומציג ורסטיליות ושליטה ווקאלית ממש מרשימה.
אמנם, השיר "Damned" מוריד קצת את הקצב, אבל זהו עדיין שיר לא רע בכלל ואת אותו הדבר ניתן לומר על "Come and Get It" שמחזיר אותנו לשירת המקהלה הידועה והזכורה לטובה של "AC/DC", ואשר הפזמון המעניין שלו מצליח לסחוב אותו, למרות שמדובר בשיר קצת גנרי שלא הולך לשום מקום מיוחד, מלבד אולי כמה ריפים טובים פה ושם.
מה שכן, האלבום מסתיים בכל הכוח, ובשיר 11 מגיע "All Screwed Up" שאמנם לא יחדש לכם כמעט כלום, אבל מה? זהו שיר הארד רוק מקפיץ וסוחף ויש כאן תיפוף מדהים של Phil Rudd ועוד תצוגת תכלית של Cliff Williams שבולט מאוד באלבום הזה ועוזר להחזיק את הקצב בכל-כך הרבה ניסיון ומיומנות. פשוט בלתי נתפש בהתחשב בקריירה הארוכה של הלהקה הזו. מדהים איך קליף תמיד מסוגל לשמור על כושר כל-כך טוב לאורך השנים, כל הכבוד לו!
בסופו של דבר, בשיר 12 מגיע הקטע הנהדר "Give It Up" ועם נגינה מהירה מאוד וסולו טכני וכל-כך מטורף של Angus Young. אין דרך יותר טובה לסגור את האלבום הזה מאשר עם עוד שיר הארד רוק לפנתיאון בדיוק כפי ש- "AC/DC" יודעים לעשות כל-כך טוב ובמשך כל-כך הרבה שנים.
כמו כן, שווה לציין את השיר החביב "Cyberspace" שיצא בחלק מהגרסאות המורחבות של האלבום. זהו אמנם לא שיר גדול, אבל יש בו ריפים טובים וסולו ממש מוצלח, והטקסט שלו כתוב בצורה ממש טובה.
לסיכום, גם אם "Stiff Upper Lip" לא יחדש לכם הרבה, וגם אם לא כל השירים כאן שומרים על רמה גבוהה ואחידה, זהו עדיין אלבום טוב ומהנה למדי, והוא יספק הרבה עניין לכל מי שאוהב את "AC/DC" וסקרן לשמוע איזו מוזיקה הם הקליטו בעידן המודרני. אני ממליץ עליו בחום לכל מעריצי הלהקה, אם כי גם אנשים אחרים יוכלו ליהנות ממנו במידה ואתם אוהבים מוזיקת רוק.
ציון: 8.1/10 (טוב)
כתב: אלעד ויינברג/Elad Winberg
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט