Anthrax - Stomp 442
ב- 24 באוקטובר 1995 יצא "Stomp 442", אלבום האולפן השביעי של להקת "Anthrax".
אמצע שנות התשעים היו ימים של טלטלה ושינויי כיוון דרמטיים עבור ענקיות הת'ראש מטאל האמריקאיות. אחרי שלהקת "Anthrax", אחת מארבע הגדולות של הז'אנר לצד "Metallica", "Megadeth" ו-"Slayer", כבשה את שנות השמונים עם אלבומי מופת קלאסיים כמו "Spreading the Disease" משנת 1985, "Among the Living" משנת 1987 ו-"Persistence of Time" משנת 1990, היא ביצעה מהפך אמיץ בתחילת העשור החדש. בשנת 1992 נפרדה הלהקה מהסולן המלודי Joey Belladonna וצירפה לשורותיה את הזמר בעל הקול המחוספס והעוצמתי John Bush מלהקת "Armored Saint". יחד איתו שחררה הלהקה בשנת 1993 את "Sound of White Noise", אלבום אפל, הדוק ומודרני שזכה להצלחה מסחרית מרשימה, הגיע למקום השביעי במצעד הבילבורד האמריקאי והוכיח כי הלהקה מניו יורק מסוגלת להמציא את עצמה מחדש בעידן הגראנג' והמטאל האלטרנטיבי.
אלא שדווקא כאשר נדמה היה שדרך המלך סלולה בפניה, ניצבה "Anthrax" בשנת 1995 בפני שני משברים משמעותיים. הראשון התרחש בתוך הבית פנימה, כאשר הגיטריסט המוביל הוותיק Dan Spitz, שניגן בכל אלבומי הלהקה במשך יותר מעשור, איבד עניין בעולם המוזיקה ועזב את ההרכב לטובת לימודי שענות יוקרה בשווייץ. לראשונה בתולדותיה מצאה את עצמה הלהקה מתפקדת כרביעייה רשמית, הכוללת את גיטריסט הקצב וכותב המילים Scott Ian, המתופף והמלחין המרכזי Charlie Benante, הבסיסט Frank Bello והסולן John Bush. המשבר השני הגיע מכיוונה של חברת התקליטים "Elektra Records", שאליה עברה הלהקה בחוזה עתק. חילופי שלטון בצמרת הלייבל וכניסתה של היושבת ראש החדשה Sylvia Rhone הובילו לפיטורי הצוות שהחתים את הלהקה וליחס מנוכר כלפי רוק כבד ומטאל, מה שהותיר את האלבום החדש כמעט ללא תמיכה שיווקית.
במקום לחפש מחליף קבוע בחיפזון, החליטו ארבעת חברי הלהקה להדק שורות ולהקליט את האלבום באולפני Studio 4 שבעיירה קונשוהוקן בפנסילבניה, סמוך לפילדלפיה, יחד עם צמד המפיקים המקומי Phil Nicolo ו-Joe Nicolo, המוכרים בכינויים The Butcher Brothers. על המאסטרינג הופקד הטכנאי הוותיק Bob Ludwig. בהיעדרו של שפיץ, לקח על עצמו בננטה, שתמיד חיבר את מרבית הריפים של הלהקה על הגיטרה, חלק מתפקידי הגיטרה המובילה באולפן, ולצדו גויסה שלישיית אורחים מרתקת. הראשון היה Paul Crook, מי ששימש כטכנאי הגיטרות של שפיץ, שהפתיע עם נגינת סולו וירטואוזית בארבע רצועות והפך בהמשך לגיטריסט ההופעות של הלהקה במשך שנים. השני היה Mike Tempesta, טכנאי הגיטרות של איאן ולימים גיטריסט להקת "Powerman 5000". השלישי והמרגש מכולם היה חברם הקרוב של חברי הלהקה, גיבור הגיטרה מטקסס Dimebag Darrell מלהקת "Pantera", שהגיע לאולפן ותרם שני סולואים אדירים שפתחו מסורת של שיתופי פעולה בינו לבין הלהקה, עד שבלו הכתיר אותו לימים כחבר השישי של "Anthrax".
מבחינה מוזיקלית, "Stomp 442" הוא אלבום פועלים חסר פשרות, ישיר, שרירי ויבש בפנים. אם קודמו הצטיין בהפקה מלוטשת ורחבה, הרי שכאן בחרו הלהקה והאחים ניקולו בסאונד גולמי, אורגני ואגרסיבי שמעמיד בחזית את חטיבת הקצב המוחצת של בננטה ובלו, שעושה באלבום שימוש גם בבס שנים עשר מיתרים עתיר נפח, לצד יד ימין המפורסמת של Scott Ian שחותכת את האוויר בדיוק כירורגי. השילוב בין ת'ראש מטאל ניו יורקי מחוספס, גרוב מטאל כבד והשפעות הארדקור ורוק אלטרנטיבי יצר אלבום שכולו אנרגיה מתפרצת, שבו קולו החם, המחוספס והעמוק של בוש נשמע בטוח וטבעי מתמיד.
האלבום נפתח ללא שום הקדמות מיותרות עם "Random Acts of Senseless Violence", שמתחיל באותיות מורס שמנגן בננטה על הגיטרה לפני שסערת תופים וריפים כבדים מתפרצת במלוא העוצמה. הטקסט של John Bush ו-Scott Ian מבקר בחריפות את האלימות האקראית והאדישות החברתית ברחובות אמריקה של שנות התשעים, וקרוק חותם את השיר בסולו גיטרה מסחרר שמבהיר כי הלהקה לא איבדה גרם מכוח האש שלה. מיד אחריו נוחת הסינגל הראשון והמוכר ביותר מהאלבום, "Fueled", המנון גרוב ת'ראש ממכר שנפתח בריף קצבי ודוחף, מתודלק בתיפוף דאבל בס הדוק של בננטה ומתרומם לפזמון סוחף שבו בוש מפגין שליטה ווקאלית אדירה.
הרצועה השלישית והרביעית מציגות את החיבור ההיסטורי עם Dimebag Darrell. השיר "King Size" נכתב סביב גרוב כבד, איטי ומלוכלך שמתאים כמו כפפה ליד לסגנון הטקסני של גיטריסט "Pantera", שנכנס באמצע השיר עם סולו גיטרה חורך, עמוס בשריקות הרמוניות ומתיחות מיתרים שמזוהות עמו ממרחקים. החגיגה נמשכת מיד ב-"Riding Shotgun", קטע מהיר ובועט שבו קרוק ו-Dimebag Darrell מחליפים ביניהם תפקידי גיטרה מובילה בדו קרב חשמלי לוהט מעל שירה עוצמתית של בוש.
במרכז האלבום מפגינה הלהקה גיוון קצבי מרשים. "Perpetual Motion" שועט קדימה באנרגיית ספיד ות'ראש שמזכירה את שורשי הלהקה משנות השמונים בתוך מעטפת סאונד מודרנית וכבדה, ואילו "In a Zone" מוריד את המהירות לטובת גרוב מהפנט וכבד שבו הבס הדומיננטי של בלו והתיפוף המדויק של בננטה בונים מתח קודר שנפתר בסולו מלודי ומרשים של קרוק. מיד לאחריו מגיע הסינגל השני מהאלבום, "Nothing", אחד השירים המלודיים והמרגשים ביותר בתקופת John Bush. השיר, שהולחן על ידי בננטה ולווה בקליפ בבימויו של Marcos Siega, נע בין בתים מאופקים וטעונים לבין פזמון אמוציונלי גדול מהחיים שמבליט את גוון הקול הייחודי של בוש.
החלק האחרון של האלבום שומר על רמת מתח גבוהה ומפתיע בסיומו. "American Pompeii" הוא אפוס כבד ומאיים בן חמש דקות וחצי, שנבנה בהדרגה סביב ריף מונומנטלי ומציג הופעת אורח מצוינת של Mike Tempesta בסולו הגיטרה. אחריו מגיעים "Drop the Ball", שבו איאן מנגן גם על תוף פלור טום ליצירת מקצב שבטי וכבד, ו-"Tester" הקצבי והנושך. האלבום נחתם באחת ההפתעות הגדולות בתולדות הלהקה, השיר "Bare", בלדה אקוסטית חשופה, קודרת ונטולת דיסטורשן לחלוטין, שבה "Anthrax" צוללת אל מחוזות האינטימיות של סצנת סיאטל ומאפשרת לבוש להגיש ביצוע קולי מצמרר ונוגע ללב שחותם את היצירה באווירה מהורהרת.
שם האלבום ועטיפתו טומנים בחובם סיפור מרתק בפני עצמו. המילה Stomp מתייחסת לסמל המסחרי הישן של הלהקה ולצעדה הכבדה של המוזיקה שלה, ואילו המספר 442 הוא מחווה למכונית השרירים האמריקאית הקלאסית מדגם Oldsmobile 442 שאותה החזיק וטיפח המתופף Charlie Benante. לעיצוב העטיפה גייסה הלהקה את מעצב העטיפות האגדי Storm Thorgerson, מייסד קבוצת העיצוב "Hipgnosis" ומי שעיצב יצירות מופת חזותיות עבור "Pink Floyd", "Led Zeppelin" ו-"Black Sabbath". ת'ורגרסון ושותפו Peter Curzon יצרו דימוי סוריאליסטי עוצמתי שבו כדור ענק שנבנה מגרוטאות מתכת מתנשא מעל דמות אנושית בנוף צחיח, תמונה שהפכה לסמל אירוני ליחסיה של הלהקה עם חברת התקליטים שלה באותה שנה.
עם צאתו הגיע "Stomp 442" למקום ה-47 במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג נאה לאלבום מטאל באמצע שנות התשעים שהופץ כמעט ללא קידום מצד "Elektra Records". חברי "Anthrax" סירבו להיכנע, יצאו לסיבוב הופעות עולמי אינטנסיבי והצליחו להשתחרר מהחוזה הכובל כדי להמשיך בדרכם העצמאית. במבחן הזמן, שלושים ואחת שנים לאחר צאתו, "Stomp 442" עומד כאחד האלבומים הכנים, החזקים והמגובשים ביותר של הלהקה בעידן John Bush, מפגן כוח של ארבעה מוזיקאים שסירבו להתכופף בפני תכתיבי השוק והוכיחו שגם כשהקרקע רועדת, הפטיש של "Anthrax" ממשיך להכות במלוא העוצמה.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות