top of page

Boston - Don't Look Back

ב- 2 לאוגוסט 1978 הוציאה "Boston" לאור את אלבומה השני "Don't Look Back".


אחרי ההצלחה חסרת התקדים של אלבום הבכורה "Boston", הלחץ על Tom Scholz וחבריו ליצר אלבום המשך באותה רמה היה אדיר. הם הפכו בין לילה מלהקה אנונימית שמנגנת בבארים ומועדונים קטנים ללהקה שממלאת איצטדיונים. באותו זמן האלבום "Boston" נחשב לאלבום הבכורה הנמכר ביותר בעולם, עם מכירות של כ- 20 מיליון עותקים והיה ברור שללהקה יהיה קשה מאוד לשחזר את ההצלחה.


ואכן, האלבום הזה נפל בהרבה מהאלבום "Boston", הן מבחינת החומר המוזיקלי והן מבחינת המכירות (כ- 8 מיליון עותקים בלבד). ובכל זאת, ישנם באלבום הזה כמה רגעי זוהר, שהם מהטובים ביותר שהפיק Tom Scholz הפרפקציוניסט ולכן לא כדאי לכם אפילו לחשוב לדלג עליו.


למרות ההצלחה האדירה של הלהקה, אשר פתחה בפניה שלל אפשרויות ודלתות של אולפנים ומפיקים נחשבים ומובילים, גם הפעם החליט Tom Scholz להקליט, להפיק ולמקסס את האלבום באולפן הפרטי שבנה במרתף הביתי שלו. כזכור, לאחר סיום לימודיו בהצטיינות ב- MIT החל שולץ לעבוד במחלקת הפיתוח של חברת "Polaroid Corporation" ובזמנו החופשי הוא בנה במרתף ביתו אולפן הקלטות מלא בציוד, רכיבים אלקטרוניים ואפקטים, שם הוקלט גם אלבום הבכורה של הלהקה - "Boston". שולץ, שהינו פרפקציוניסט ומולטי אינסטרומנטליסט, החליט לשחזר גם הפעם את תהליך ההקלטה מאלבום הבכורה, כאשר הוא מנגן על מרבית הכלים ומלווה ב- Brad Delp בשירה ו- Sib Hashian בתופים. שני חברי הלהקה הנותרים כמעט ולא תרמו לתהליך ההקלטה. הגיטריסט Barry Goudreau ניגן מספר סולואים בודדים והבסיסט Fran Sheehan ניגן בשיר אחד בלבד.


גם במקרה זה, הגדולה של האלבום נשענת על המיזוג של צלילי הגיטרה הייחודיים של שולץ עם היכולות הווקאליות המדהימות של הסולן Brad Delp. הגאונות של שולץ באה גם הפעם לידי ביטוי בהפקה האדירה, בסאונד הייחודי ובשכבות הבלתי נגמרות של כלים, ערוצים ואפקטים, שגורמים לאלבום הזה, כמו גם לקודמו, להישמע רענן וחדשני גם בחלוף למעלה מארבעה עשורים מאז הקלטתו.

(Photo: Andrew Csillag)


אשר לחומר המוזיקלי, כמה מהשירים באלבום נכתבו על-ידי שולץ עוד בראשית שנות השבעים, באותה תקופה בה כתב את השירים לאלבום הבכורה "Boston".


שיר הנושא "Don't Look Back" שגם פותח את האלבום הוא דווקא השיר האחרון שנכתב והוקלט. שולץ ציין שהכל קרה כל-כך מהר וכי הוא אפילו לא הספיק להקליט לשיר דמו. טוב, "מהר" אצל שולץ הפרפקציוניסט זה עניין יחסי, כי הוא בכל זאת העיד שהוא ביצע יותר מ- 60 עריכות על תפקידי התופים של Sib Hashian, עד שהיה מרוצה. זה היה הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום והוא הפך מיד ללהיט המובל על-ידי ריף הגיטרה המדבק של שולץ וההרמוניות הווקאליות של Brad Delp, שאחראי כאן גם על קולות הרקע. לפי שולץ, Fran Sheehan ניגן רק כמה תווי בס בשיר בעוד שהגיטריסט Barry Goudreau ניגן רק את הסולו באינטרו ובאאוטרו אותו שיבח שולץ. זה ללא ספק אחד השירים הגדולים (והארוכים) באלבום והוא כולל קטע מעבר יחסית שקט, שהחל ממנו והלאה הכל נבנה מחדש בהדרגה, עד לשיא האינטנסיביות שלו בסיום.


הקטע השני והשלישי באלבום "The Journey/It's Easy" מנסים להתחקות אחרי "Foreplay/Long Time" מהאלבום הקודם. "The Journey" הוא קטע אינסטרומנטלי אווירתי קצר שמחבר בין קטע הפתיחה לקטע הבא אחריו. ממש כמו ב"מסע", הקטע הכולל אפקטים דרמטיים שהולכים ומתגברים עד לפריצה הפתאומיות לקטע "It's Easy". בשנת 1987 שולץ ציין ש- "The Journey" הוא הקטע האהוב עליו מבין כל השירים בשלושת האלבומים הראשונים של "Boston" וכי הוא מצטער על-כך שהוא לא ארוך יותר. הוא תיאר אותו את ההאזנה לו באופן הבא: "I'm floating through space, cruising in an airplane over the clouds".


השיר "A Man I'll Never Be" שחותם את הצד הראשון הוא כנראה השיר הטוב ביותר באלבום. הוא נפתח כמו "Power Ballad" טיפוסי, אבל הוא הרבה מעבר לכך. מה שמשדרג את השיר הזה מבחינתנו הוא ליין הגיטרה המלודי שחודר לנשמה וכמובן השכבות של ריפי הגיטרה שהם מהטובים ביותר של שולץ והקול האדיר של Brad Delp שאחראי גם כאן על כל הקולות שלרגעים נשמעים ממש כמו מקהלה. כל הכלים בשיר, למעט התופים עליהם ניגן Sib Hashian, מנוגנים על-ידי שולץ. למעשה שולץ, דלפ והאסיאן היו היחידים שנכחו באולפן בהקלטת השיר. אחד הרגעים היפים בשיר הוא לקראת סופו, כאשר שכבות הגיטרות מפנות את מקומן להאמונד אורגן עליו מנגן שולץ, לפני אאוטרו הפסנתר הקצר שחותם את השיר ואת הצד הראשון של הויניל. הפסנתר הזה היה למעשה הקטע היחיד באלבום כולו שהוקלט באולפן הקלטות חיצוני, פשוט כי שולץ לא הצליח להכניס פסנתר כנף למרתף שלו.


הצד השני של האלבום חלש יותר מקודמו, ואכן שולץ הודה מאוחר יותר שרק הצד הראשון של האלבום הוקלט בצורה מושלמת ולשביעות רצונו המלאה. הוא נפתח עם "Feelin' Satisfied" שהיה הסינגל השלישי מתוך האלבום. קטע רוקנרול מקפיץ עם ריף וקצב סוחף, שנשען לפרקים על מחיאות הכפיים של חברי הלקה ואורחים נוספים שהגיעו לאולפן. אחריו מגיע "Party" שנכתב על-ידי שולץ בשיתוף עם Brad Delp. זה אחד השירים הפחות חזקים באלבום, אבל דווקא הוא מוכיח את הגדולה שלו, כי הוא עדיין שיר טוב. הריף שלו נשמע כמו חיקוי של "Smokin'" מהאלבום הקודם, אבל זה לחלוטין לא מפריע לנו.


אנחנו מתקרבים לסיום עם "Used to Bad News" שנפתח עם סאונד שונה ואוורירי יותר של אורגן ואקורדים מפורקים. קטע מלודי שנכתב על ידי Brad Delp בו שולץ מניח כמעט לחלוטין את הגיטרות בצד ומתמקד בנגינה על אורגן ההאמונד שמקבל את ההובלה בקטעים רבים. האלבום מסתיים עם "Don't Be Afraid" אשר למרות האיכות הווקלאית המדהימה שבו, השליטה המצויינת בגיטרה והדינמיקה המיוחדת של התופים, עדיין לא מספק את הסחורה בהשוואה לאלבום הבכורה.


לאחר יציאת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ובראשית שנת 1980 כבר החלה לעבוד על אלבומה השלישי Third Stage, אבל מאבק משפטי ארוך עיכב את יציאתו ביותר משמונה שנים.


להאזנה: Spotify, Apple Music


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

תגובות


 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!

bottom of page