זהו האלבום השנוי במחלוקת "AMO" של הלהקה הבריטית "Bring Me The Horizon"
ונפתח בציטוט מאת Oliver Sykes הזמר של הלהקה:
“Everything boils down to love in the end"
בהתאם למשפט השנוי במחלוקת הזה גם האלבום הוא כזה, אוליבר והקלידן Jordan Fish לוקחים את הקו הניסיוני והאלקטרוני שהחל ב-2013 באלבום Sempiternal והתחזק ב-2015 באלבום That's the Spirit למחוזות חדשים ומעניקים לו נפח הרבה יותר גדול ומגוון מבעבר.
השניים לוקחים פה את מושג ה"אהבה" ומפרקים אותו בין השירים, כשהוא נע על הקו שבין רומנטיקה טהורה לתשוקה רעילה ומה שקורה ביניהם. אוליבר סיפר שהמקור לכך הם הגירושין שלו ב-2016 והנישואין השניים שלו ב-2017.
הוא סיפר שהוא הרגיש כאילו עבר חיים שלמים בשנה אחת והכל התרכז סביב אהבה. היו לו הרבה רגעים קשים ומלחיצים וגם הרבה רגעים טובים ושמחים וזה מה שהביא אותו לכתוב על אהבה (זה אמנם נשמע קצת דביק על הנייר אבל באלבום פחות).
אם בשני האלבומים הקודמים האלמנט האלקטרוני היה נוכח כדי לשרת את העוצמה של התופים והגיטרות ושולב במינון שלא העניק לו דומיננטיות יתרה, כאן כבר המצב הפוך והכיוון שונה.
ישנם שירים כמו הפתיח "I Apologise If You Feel Something", "Nihilist Blues", “Ouch”, "Why You Gotta Kick Me When I'm Down?", "Fresh Bruises" שהאלמנט האלקטרוני שולט בהם באופן מובהק והוא זה שמוביל את השיר עצמו.
(Photo: Pretty Puke)
לא בכדי הסינגל הראשון שיצא מהאלבום היה Mantra שהוא ללא ספק המטאל המובהק באלבום, הלהקה רצתה להראות למעריציה שהיא עדיין נאמנה למקור, אבל הוא לגמרי לא נותן הצצה לכל מה שהאלבום מכיל. אליו התלוו גם הסינגלים Wonderful Life עם האורח Dani Filth, Sugar Honey Ice & Tea, In the Dark, Medicine ועוד.
יש פה עילה לעזיבה ואפילו לכעס מצד המעריצים כי מי שהתחילה כאריה טורף, מקבלת היום יותר צורה של כלב דלמטי ! נשמע רע, אבל זו הפרספקטיבה שלנו וזאת למרות או בעצם בהתאם לכך שהאלבום הגיע הישר למקום הראשון במצעד הבריטי.
בכל אלבום שהלהקה הוציאה היא עברה טרנספורמציה מסויימת, אחד הדברים היפים של הלהקה הזאת (מעבר לכך שהם מוכשרים ואמיצים בטרוף) הוא שכל אלבום שלה שונה מקודמו. אם תיקחו את Count Your Blessings שיצא ב-2006 ומתאים לז'אנר ה-Deathcore ותשוו אותו ל-Amo אתם לא תאמינו שזו אותה להקה.
בואו נאמר שאפילו ה-DNA שלה עבר מעט טרנספורמציה בעצמו.
אי אפשר להתכחש לכך שהחברה המוכשרים האלה אמיצים ולא דופקים חשבון לאף אחד וחופש היצירה שלהם חשוב להם יותר מכל. הם דוחפים ומאתגרים את עצמם בכל הקשור ליצירה וניתן לראות זאת בצורה ברורה בהופעות שלהם, שעד לפני שנה נראו כמו הופעת רוק רגילה לחלוטין והיום זה נראה כמו שילוב צבעוני בין סליפנוט וסלייר שפגשו את ג'סטין ביבר, ללא ספק צריכה להיות חוויה.
לא סתם אוליבר שר בשיר "Heavy Metal":
"I'm afraid you don't love me anymore 'Cause a kid on the 'gram in a Black Dahlia tank Says it ain't heavy metal"
אז אל תקשיבו לאף מילה מאף אחד. תקשיבו לאלבום ותשפטו בעצמכם, להאזנה ב: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט