Bush - Razorblade Suitcase
ב- 19 בנובמבר 1996 יצא "Razorblade Suitcase", אלבום האולפן השני של להקת "Bush".

שנתיים בלבד לאחר שאלבום הבכורה המגה-מצליח "Sixteen Stone" הפך את הרביעייה מלונדון לתופעה רב-פלטינה בארצות הברית, ניצבו חברי להקת "Bush" בפני צומת דרכים אמנותי ותדמיתי מורכב. למרות מכירות של מיליוני עותקים ורצף בלתי נתפס של להיטי רדיו וטלוויזיה מעבר לאוקיינוס, עיתונות המוזיקה הבריטית וארסי המבקרים באמריקה התייחסו ללהקה בביטול וטענו כי מדובר בחיקוי מלוטש ומסחרי לגל הגראנג' של סיאטל ובמיוחד ללהקות כמו "Nirvana" וכן "Pearl Jam". הסולן והכותב הראשי Gavin Rossdale, יחד עם הגיטריסט המוביל Nigel Pulsford, הבסיסט Dave Parsons והמתופף Robin Goodridge, ידעו כי אלבומם השני חייב להיות הצהרת כוונות נועזת שתנתץ את התוויות ותוכיח את משקלם הסגולי כלהקת רוק אמיתית וחסרת פשרות.
הצעד הראשון והדרמטי ביותר בדרך ליצירת האלבום היה הבחירה באיש שיעמוד מאחורי קונסולת ההקלטה. בצעד שהדהים את תעשיית המוזיקה, פנתה הלהקה אל טכנאי הקול והמפיק האמריקאי הבלתי מתפשר Steve Albini, האיש שהקליט יצירות מופת מחתרתיות ומחוספסות כמו "Surfer Rosa" של להקת "Pixies" וכן את אלבום האולפן האחרון והמטלטל של להקת "Nirvana", היצירה האייקונית "In Utero". הבחירה באלביני נתפסה בעיני מבקרים ציניים כניסיון לקנות אמינות אינדי בכסף, אך בתוך חדר ההקלטות באולפני Sarm Hook End ובאולפני Abbey Road המיתולוגיים בלונדון נוצר חיבור מקצועי נדיר בעוצמתו. אלביני, שנאמן לאתוס הפאנק שלו התעקש לקבל קרדיט של טכנאי קול בלבד וסירב לקחת אחוזי תמלוגים ממכירות התקליט, הציב עשרות מיקרופונים ברחבי החלל והקליט את ארבעת חברי הלהקה מנגנים יחד בלייב באותו החדר, ללא טריקים אולפניים וללא ליטוש מיותר, עד שכל חריקת מיתר, רעם תופים ונשימה של רוסדייל נלכדו במלוא עוצמתם החשופה.
תהליך הכתיבה עצמו התרחש בצל סערה אישית כבדה בחייו של רוסדייל. במהלך חודשי הכתיבה בלונדון התפרקה מערכת היחסים הארוכה שלו בת חמש השנים עם בת זוגו Suzy, ובזמן שהיא ארזה את חפציה בחדר הסמוך ועזבה את הדירה המשותפת, ישב רוסדייל בחדר השני ותיעל את הכאב, הבדידות והניכור של חיי הדרכים אל תוך הטקסטים. התוצאה הייתה אסופת שירים אפלה, קלסטרופובית ופצועה בהרבה מאלבום הבכורה, עמוסה בדימויים של חרקים, מחלות, כליאה רגשית וניתוק אנושי, כשם האלבום עצמו שנלקח מתוך שורה בשיר "Synapse" ומסמל מטען נפשי חד ומסוכן שהאדם נושא עמו מיעד ליעד.
האלבום נפתח ללא כל הקדמה מרככת עם "Personal Holloway", קטע פתיחה קודר, דחוס ונושך שמבהיר מהשנייה הראשונה כי הקלילות היחסית של העבר פינתה את מקומה לסאונד גיטרות חורק ואגרסיבי. הבס של פארסונס והתופים הכבדים של גודרידג' מניעים את השיר קדימה בעוד הגיטרה של פולספורד מייללת בדיסטורשן מלוכלך, ורוסדייל שר בקול חנוק ושבור. השורה המצמררת בשיר המתארת זוג חירש ואילם שנישא בשפת הסימנים נולדה לאחר שרוסדייל קרא בספר היסטוריה באחוזה כפרית אנגלית עתיקה שבה התארח על דיירי המקום לאורך שלוש מאות השנים האחרונות, וגילה רישום אמיתי מלפני מאתיים שנה של בני זוג שנישאו בדממה מוחלטת.
מיד אחריו מגיע הסינגל השני והמכשף "Greedy Fly", שבו הדינמיקה המפורסמת של שקט צורם מול התפרצות רועמת מגיעה לשיא של מתח קולנועי. הבתים האיטיים והמהפנטים מובלים על ידי ליין בס עמוק ונקישות מצילה מדודות, לפני שהפזמון מתפוצץ במפל של גיטרות מנסרות. השיר לווה בקליפ אפל ובלתי נשכח בבימויו של Marcus Nispel שצולם בתוך מבנה נטוש בהשראת סרטי מתח פסיכולוגיים כדוגמת "שבעה חטאים", והפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים של הלהקה במחצית השנייה של שנות התשעים.
הרצועה השלישית היא היהלום שבכתר והלהיט הגדול ביותר שיצא מתוך האלבום, "Swallowed". כדי להבטיח שלאלבום המחוספס תהיה דריסת רגל עוצמתית בתחנות הרדיו מבלי לאבד את החספוס של אלביני, גייסה חברת התקליטים למיקס של מספר שירים את Paul Palmer וכן את David Holman. השילוב בין הפתיחה האינטימית של רוסדייל, שמתפרצת אל תוך פזמון ענק ובלתי ניתן לעצירה שבו הוא זועק מתוך תחושת מחנק וחיפוש אחר גאולה, הפך את השיר להמנון דור שלם. הסינגל כבש את המקום הראשון במצעד הרוק המודרני של הבילבורד האמריקאי למשך שבעה שבועות רצופים, והביא ללהקה סוף כל סוף גם את ההכרה המיוחלת במולדתה בריטניה כשטיפס למקום השביעי במצעד הסינגלים הבריטי.
הצלילה אל תוך המעמקים האפלים של האלבום נמשכת עם "Insect Kin", שיר מהיר, תזזיתי וכמעט פאנקי שבו התיפוף העצבני של גודרידג' והגיטרות החורקות של פולספורד מייצרים תחושת בהלה מחשמלת המזכירה את רגעי השיא של אלביני עם להקת "Nirvana". מיד לאחריו משתרע "Cold Contagious", יצירת מופת בת שש דקות מלאות אווירה ומתח שנפתחת בלחישה כמעט בלתי נשמעת על רקע פידבקים עדינים, ונבנית בסבלנות מורטת עצבים אל תוך סערת גיטרות איטית, כבדה ומהפנטת שחושפת את בגרותה המוזיקלית של הלהקה ואת יכולתה להחזיק קומפוזיציות ארוכות ומורכבות.
מרכז האלבום מציג גיוון סגנוני מרתק שנע בין התפרצויות רוק קצביות כמו "A Tendency to Start Fires" לבין הטריטוריות האפלות והחושניות של "Mouth". זהו שיר איטי, לילי וטעון באנרגיה מינית ואפלה, שזכה בהמשך לחיים חדשים בגרסת הרמיקס האלקטרונית של אלבום הרמיקסים "Deconstructed" ובפסקול הסרט "זאב אמריקאי בפריז" לצד קליפ מפורסם בכיכובה של השחקנית Julie Delpy. הרוח הניסיונית ממשיכה בבלדה האקוסטית והמלנכולית "Straight No Chaser", שבה שיתפו רוסדייל ופולספורד פעולה עם המנצח והמעבד Gavyn Wright ליצירת עיבוד מיתרים עשיר ומרגש של ויולה וצ'לו המעניק לשיר עומק קאמרי נדיר בתוך מעטפת הגראנג' המחוספסת.
בחלקו האחרון של התקליט שומרת הלהקה על אינטנסיביות רגשית גבוהה עם רצועות כמו "History" וכן "Synapse", שבהן בולטת עבודת הגיטרה האמנותית והלא שגרתית של פולספורד, שהעדיף תמיד ליצור מרקמי רעש, אפקטים ודיסוננסים במקום סולואים קלאסיים צפויים. אחרי "Communicator" הקצבי מגיע הסינגל "Bonedriven", שבו חוזרים כלי המיתר בעיבודו של פולספורד כדי לעטוף את המלודיה השבורה באווירה סימפונית קודרת. האלבום נחתם עם "Distant Voices", קטע סיום מהורהר ורחב יריעה שמותיר את המאזין עם תחושה של התפכחות שקטה אחרי סערת הרגשות, ואחרי דקות של שקט מסתתר בסופו קטע הבונוס הנסתר והמשועשע שמחזיר הד קצר מתוך "History".
עטיפת האלבום האייקונית עוצבה על ידי מעצב העל הבריטי המנוח Vaughan Oliver יחד עם Adrian Philpott מסטודיו העיצוב הנודע v23. אוליבר, שהיה אחראי לעטיפות המיתולוגיות של לייבל האינדי "4AD" ובראשן עטיפת "Surfer Rosa" של להקת "Pixies", יצר עבור "Razorblade Suitcase" שפה ויזואלית סוריאליסטית ומטרידה בשילוב צילומיו של Glen Lutchford, המציגה דמות מרחפת ומטושטשת לצד דימויים אנטומיים ורפואיים שמשקפים בשלמות את תחושת הפגיעות הפיזית והנפשית של השירים.
עם צאתו לחנויות בנובמבר 1996, רשם "Razorblade Suitcase" הישג מסחרי אדיר כאשר נכנס ישירות אל המקום הראשון במצעד הבילבורד 200 האמריקאי עם מכירות של קרוב לשלוש מאות אלף עותקים בשבוע הראשון בלבד, שמר על הפסגה שבועיים רצופים, כבש את המקום הראשון גם בקנדה והגיע למעמד של פלטינה משולשת בארצות הברית לצד מקום השני במצעד האלבומים הבריטי. בחלוף שלושה עשורים, כאשר אבק המלחמות התקשורתיות של שנות התשעים שקע מזמן, נחשב "Razorblade Suitcase" בעיני רבים לאלבום הגראנג' הגדול האחרון של שנות התשעים וליצירה האמיצה, הכנה והשלמה ביותר בקטלוג של להקת "Bush".
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל





תגובות