Camel - Breathless

ב- 22 בספטמבר 1978 הוציאה להקת "Camel" את "Breathless", אלבום האולפן השישי שלה.

כבר מהאזנה ראשונה לאלבןם ברור שזו להקה שנמצאת בצומת דרכים. מצד אחד, "Camel" עדיין ידעה ליצור קטעים ארוכים, עשירים ומרגשים כמו שרק היא ידעה. מצד שני, היא ביקשה להתאים את עצמה לסוף שנות ה-70, לקצר את השירים, להכניס יותר קצב ולהתקרב גם לקהל שלא בהכרח חיפש יצירות רוק מתקדם ארוכות. החיבור בין שני העולמות לא תמיד חלק, אבל דווקא המתח הזה הופך את "Breathless" לאלבום מסקרן.

זה היה גם האלבום האחרון של Peter Bardens כחבר הלהקה. בארדנס ו-Andrew Latimer בנו יחד את הצליל של "Camel" מראשיתה, אבל עד 1978 כבר היה ברור שהם מכוונים לעתיד שונה. לאטימר נטה יותר ויותר למלודיות מדויקות ולשירים מהודקים, בעוד בארדנס ביקש לשמור על החופש האינסטרומנטלי ועל המרחבים שאפיינו את האלבומים הראשונים. המחלוקת לא התפוצצה בתוך האולפן, אבל היא נוכחת כמעט בכל מעבר בין שיר לשיר.

השינוי החל למעשה עוד קודם. לאחר "Moonmadness" הבסיסט דאג פרגוסון (Doug Ferguson) עזב, ובמקומו הצטרף ריצ'רד סינקלר (Richard Sinclair) מלהקת "Caravan". סינקלר הביא איתו קול רך, נגינת בס גמישה ואת ההומור המזוהה עם סצנת קנטרברי. מל קולינס (Mel Collins), שהוסיף סקסופון וחליל ל-"Rain Dances", נשאר גם כאן וחיזק את הצד הג'אזי של הלהקה. כך נוצר הרכב מוכשר מאוד, אך כזה שכל אחד מחבריו משך אותו מעט לכיוון אחר.

ההפקה הופקדה בידי הלהקה יחד עם Mick Glossop. לצדם של לאטימר בגיטרות, בחליל ובשירה, בארדנס בקלידים, סינקלר בבס ובשירה וקולינס בכלי הנשיפה, המשיך Andy Ward להחזיק בעמדת המתופף, עמדה שהוא מאייש ביציבות עוד מאלבום הבכורה. הצליל נקי ומלוטש יותר מזה של "Mirage", ולעיתים גם קל יותר לעיכול, אבל ברגעים הטובים ביותר עדיין אפשר לזהות מיד את הרגישות המיוחדת של "Camel".

שיר הנושא "Breathless" פותח את האלבום בקצב נמרץ ובאווירה קלילה. הקלידים של בארדנס בולטים, הפזמון נקלט מיד והעיבוד מלא בפרטים קטנים שנחשפים בהאזנות חוזרות. אבל למרות הקלילות, אפשר לשמוע בו גם את המתח שמרמז על מצבה של הלהקה באותה תקופה. בדיעבד, שמו של השיר נשמע כמעט כמו תיאור של הרכב שמנסה להספיק הכול לפני שהאוויר נגמר.

אחריו מגיע "Echoes", אחד משיאי האלבום ואחד הקטעים היפים של "Camel" בשנות ה-70. כאן אין צורך להתאים את המוזיקה לרדיו או למה שהיה אופנתי באותה שנה. הלהקה נותנת לפתיחה האינסטרומנטלית הארוכה זמן להיבנות לפני שהשירה נכנסת. הגיטרה והקלידים מנהלים ביניהם דו-שיח רגיש ומדויק, ממש כמו באלבומי השיא של הלהקה. לאטימר שוב מוכיח שהוא לא זקוק לעשרות תווים כדי לגעת במאזין. כל צליל מקבל מקום, וכל עלייה קטנה בעוצמה מרגישה מוצדקת לחלוטין.

השיר "Wing and a Prayer" מחזיר את האלבום אל הצד הקליל שלו. כלי הנשיפה של קולינס מוסיפים חום, והקצב נע בנוחות בין רוק רך לפיוז'ן. זה לא קטע עמוק במיוחד, אך יש בו מקצוענות, חיוך והרבה קסם. במקום לבנות יצירה גדולה, הלהקה מסתפקת כאן בשיר קצר ומהנה ועושה זאת היטב.

ב-"Down on the Farm" מקבל סינקלר את מרכז הבמה. זהו שיר קנטרברי מובהק, משועשע, כפרי ומעט מוזר. מי שמגיע אל האלבום בעקבות המלנכוליה של "Moonmadness" עלול להתבלבל, אבל השוני הוא בדיוק מקור הקסם. סינקלר מביא איתו עולם שבו ג'אז, הומור ושיר עממי יכולים להיפגש בלי להישמע מאולצים.

השיר "Starlight Ride" מחזיר את השקט. הוא מתקדם לאט, כמעט מרחף. החליל והגיטרה מציירים אווירה לילית עדינה. אין בו שיא דרמטי או סולו שמבקש להשתלט על הכול. הכוח שלו נמצא דווקא באיפוק, בדרך שבה הלהקה יוצרת תחושה של מסע גם בתוך שיר צנוע יחסית.

ואז מגיע "Summer Lightning", הקטע שעורר יותר מכל שיר אחר באלבום ויכוח בקרב המעריצים. המקצב מושפע מדיסקו ומFאנק, הסינתיסייזרים בוהקים, והפתיחה רחוקה למדי מהצליל של "Mirage", למרות שלאטימר מנסה לשנות את התמונה כשהוא יוצא לסולו גיטרה ארוך, לירי ומלא רגש. המפגש בין הקצב הרקיד לבין הגיטרה הכואבת נשמע מוזר, אבל הוא עובד נפלא והופך אותו לאחד הרגעים הזכורים באלבום.

השיר "You Make Me Smile" ממשיך בקו הישיר והנגיש. יש בו פזמון ברור, קצב פשוט יחסית והפקה שמכוונת היטב אל רוח התקופה. כאן הפשרה המסחרית מורגשת יותר, אבל ההרמוניות, הקלידים והגיטרה ששוזרת משפטים קצרים בין השורות עדיין משאירים אותו בתוך העולם של "Camel".

הקטע האינסטרומנטלי "The Sleeper" הוא המקום שבו כל חברי ההרכב נשמעים משוחררים באמת. קולינס מוביל בסקסופון, בארדנס ולאטימר עונים לו בקלידים ובגיטרה, אחרי הפתיחה השקטה ווורד דוחף את הקטע קדימה בתיפוף אנרגטי. זה קטע ג'אזי, עשיר ומפותח, שמראה עד כמה ההרכב הזה היה חזק כשהוא הפסיק לחשוב על אורך השיר או על התאמה לתחנות הרדיו ופשוט ניגן.

השיר המסיים "Rainbow's End" הוא הרגע הרגשי ביותר באלבום. אחרי כל המעברים בין רוק מתקדם, פופ, ג'אז ודיסקו, מגיע שיר שקט שנשמע בדיעבד כמו פרידה. קולו של לאטימר, המלודיה העדינה והקלידים של בארדנס מסכמים תקופה שלמה בלי נאום גדול ובלי התפרצות. יש כאן עצב מאופק של אנשים שיודעים כי הדרך המשותפת שלהם עומדת להסתיים.

עזיבתו של בארדנס לאחר ההקלטות שינתה את מאזן הכוחות בלהקה. לקראת סיבוב ההופעות הצטרפו Jan Schelhaas ו-Dave Sinclair לעמדות הקלידים, ו-"Camel" יצאה לדרך כהרכב בן שישה חברים. בארדנס פנה לקריירת סולו, ולאטימר הפך בהדרגה לדמות המרכזית שמובילה את הלהקה. מכאן והלאה, גם כאשר ההרכבים יתחלפו, זה יהיה בעיקר החזון שלו שיקבע לאן "Camel" תמשיך.

מבחינה מסחרית, "Breathless" הגיע למקום ה-26 במצעד האלבומים הבריטי. זה היה הישג מכובד בתקופה שבה הרוק המתקדם כבר איבד את מקומו במרכז הבמה. האלבום לא הפך את "Camel" ללהקת פופ, וגם לא פתר את חילוקי הדעות בתוכה, אך הוא השאיר אותה בתנועה. בשנים הבאות היא תמשיך לחפש את האיזון בין המורכבות המוזיקלית לבין שירים נגישים יותר, תהליך שיגיע בהמשך גם אל "The Single Factor".

עטיפת האלבום מציגה גמל מתכתי בתוך סביבה תעשייתית, והיא מתאימה היטב לתוכן. הסמל המזוהה עם הלהקה כבר אינו ניצב במדבר או בעולם של דמיון, אלא מוקף בצינורות, בברזל ובמכונות. כמו המוזיקה, גם הוא נדרש להסתגל לעולם חדש, קר ומודרני יותר.

האלבום "Breathless" אינו האלבום האחיד ביותר של "Camel", אבל יש בו הרבה יותר מכמה ניסיונות להתאים את הלהקה לרוח התקופה. אפשר לשמוע בו הרכב נהדר שמחפש דרך להמשיך בלי לחזור על עצמו. לא כל פנייה מצליחה באותה מידה, אך "Echoes", "Summer Lightning", "The Sleeper" ו-"Rainbow's End" עומדים גם היום לצד הקטעים היפים של הלהקה.

זהו אלבום שמסיים תקופה אחת ופותח תקופה אחרת. הוא נפרד מהשותפות בין לאטימר לבארדנס, אך גם מניח את היסודות ל-"Camel" שתלמד להחליף חברים, סגנונות ותקופות בלי לאבד את המלנכוליה, החליל והגיטרה שהפכו אותה לייחודית.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר