Depeche Mode - Violator
- FaceOff - עימות חזיתי
- לפני שעתיים (2)
- זמן קריאה 3 דקות
כתב: Moti Kupfer
תאריך הוצאה - 19.03.1990
"All I ever wanted, All I ever needed, Is here in my arms, Words are very unnecessary, They can only do harm"
המילים של Martin Gore משדרות שמירה על המצב הקיים, עד לרמה שאפילו מילים יכולות להרוס את השלמות הזאת, קצת ההפך ממה שהוביל ל- "Violator" - אלבום האולפן השביעי של "Depeche Mode" שיצא ב- 19.03.90.
אחרי היציאה של אלבומם הקודם "Music for the Masses" שיצא בספטמבר 1987, הסתבר ל"דפש מוד" שאכן יש להם קהל מעריצים גדול יותר מכפי שחשבו. הם יצאו לסיבוב הופעות בארה"ב, סיבוב שנגמר בשיא של הופעה לעיני 70,000 צופים בפסדינה, קליפורניה, הסיבוב עצמו תועד בסרט (ובאלבום) "101", אבל זו היתה רק תחילת הדרך עבור "דפש מוד" שחיפשו למנף את הקהל הענק הזה. בנוסף, האייטיז נגמרו, והסינת'פופ שהיה פופולארי באייטיז החל לפנות את הבמה לדאנס, ולרוק.
"רצינו לקחת כיוון אחר עם האלבום הזה, רצינו שהשירים שלנו יהיו ישירים יותר, להיות ממוקדים יותר, להכניס יותר אנרגיה בשירים" סיפר Dave Gahan.
ב"דפש מוד" הבינו ששיטת העבודה שלהם באייטיז מוצתה עד תום. Martin Gore הבין שלא יוכל לעד להאכיל את שאר החברים בכפית (לכתוב את כל השירים, כולל הדמו), דבר שיוצר אנטגוניזם כנגדו. גם דניאל מילר הבעלים של "Mute Records" הבין שדרוש שינוי, אז הוא הביא מפיק שנחשב אז לכח עולה, היה זה מארק "Flood" אליס.
"חשבתי שצריך פרספקטיבה אחרת, הוא טוב מאוד מבחינה טכנית, מאוד מוזיקלי ופתוח, ולא מקובע במסגרות" התייחס מילר למפיק שהביא.
מארק אליס היה מסונכרן עם עם המנטליות של "דפש מוד", הוא הביא איתו גישה חדשה לכלי הנגינה, בשילוב האלקטרוניקה והצלילים המסורתיים.
מעבר לאליס שידע לנתב את חלוקת העבודה בין כולם, היו אלה הרמיקסר פרנסואה קבורקיאן, והצלם ההולנדי אנטון קורבין שיצרו סביבת עבודה שקטה.
השיר "Personsl Jesus" הסינגל הפותח של האלבום עם ריף הגיטרה הבלוזיסטי, הוא זה שהתווה כיצד יראה האלבום הזה, אלבום שמשלב סינת'פופ יחד עם רוק גות'י, דאנס, ואלטרנטיבי. תכלס הוא גם יצר את השינוי הכל-כך דרסטי בסאונד ובתפיסה של הלהקה שהחלה להתבסס על גיטרות על פני הסינתסייזרים המסורתיים. את הרעיון ל- "Personal Jesus" קיבלו חברי "דפש מוד" בזמן שהסתובבו בארה"ב, וראו את אינסוף הערוצים בטלוויזיה, כאשר בכל ערוץ מישהו מנסה למכור לך את "הדת" שלו. השפעה נוספת היתה ראיון בו צפה Martin Gore ובו תיארה פרסיליה פרסלי את יחסיה עם אלביס.
הסינגל הבא שיצא רק כעבור חמישה חודשים היה "Enjoy the Silence" מדבר על מערכת יחסים דרך עוצמת השקט שיש בה, שהרי כולנו יודעים שכאשר פחות נוח אנחנו מחפשים לדבר, כשמבינים אחד את השני אפשר להסתפק גם במבטים. ושוב, יש כאן שילוב מופלא בין מקצבי הסינת' הקודרים, שמשתלבים באופן יפיפה עם הגיטרה, והשירה האינטימית של Dave Gahan. וכמובן שאי אפשר להתעלם מהקליפ המצוין שגם עליו אחראי אנטון קורבין, בו מצולם Dave Gahan עם בגדי מלך כאשר הוא מתיישב על הכיסא בשיאו של הר גבוה, כשכל העולם פרוס לרגליו, והוא מחפש קצת שלוה.
שירים אחרים באלבום עוסקים בנושאי דת "Policy of Truth" ומין, לעיתים בצורה סליזית ("Blue Dress").
בין הרגעים הבולטים הנוספים באלבום נמצא "World in My Eyes" שפותח את האלבום עם גרוב אלקטרוני מינימליסטי אך מהפנט. "Halo" ממשיך את הקו האלקטרוני, האפל והחושני, עם הפקה עשירה ושכבות סאונד עמוקות. "Waiting for the Night" בולט בגישה האיטית והאווירתית שלו, כמעט מדיטטיבית, ומהווה רגע של שקט מתוח בתוך האלבום. "Clean" שסוגר את האלבום מביא איתו אווירה כבדה ומהורהרת יותר, עם מלנכוליה שמרמזת על הצדדים הפחות זוהרים של ההצלחה.
האלבום "Violator" לא היה רק עוד אלבום מצליח, אלא נקודת מפנה אמיתית עבור "דפש מוד". הוא סימן מעבר חד מסינת'פופ קליט של שנות ה-80 לסאונד עמוק, אפל ובשל יותר, כזה שמצליח לגשר בין עולמות של אלקטרוניקה, רוק ואלטרנטיב. ההשפעה שלו הורגשה הרבה מעבר לגבולות הלהקה, כאשר אמנים רבים בז'אנר האלקטרוני והאלטרנטיבי שאבו ממנו השראה בשנות ה-90 ואילך. מעבר לכך, האלבום ביסס את מעמדם של "דפש מוד" כלהקה שיכולה להתחדש מבלי לאבד את הזהות שלה, ולהישאר רלוונטית גם בעידן שבו המוזיקה סביבם השתנתה במהירות.
האלבום נקרא בשם הקיצוני "Violator" (מלשון הפרה, מפר) כדי להתחכם ולתת תחושה שמדובר באלבום של להקת רוק כבד/מטאל, המכירות היו היסטריות, כאשר רק בארה"ב האלבום מוכר פלטינה משולשת (3 מיליון עותקים).
אך לא הכל הלך חלק בממלכת "דפש מוד", כי יש מחיר לתהילה הזאת, וימי תחייתו של הגראנג' התקדמו בצעדי ענק, האם חברי "דפש מוד" ישכילו לעמוד איתנים אל מול השינויים? זאת נדע בסיקור בקרוב.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות