Depeche Mode - Songs of Faith and Devotion
- FaceOff - עימות חזיתי
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
כתב: Moti Kupfer
תאריך הוצאה - 22.03.1990
"Violator היה האלבום האחרון שנהנינו ליצור יחד"
בראיון שנתן בעבר ל- NME הביא Martin Gore את התחושות של מה שקרה לחברי דפש מוד מרגע שהם הפכו מלהקת סינת'פופ מצליחה, ללהקת איצטדיונים עם להיטי ענק, המטאמורפוזה הזאת הושלמה באופן סופי לאחר "Violator".
האלבום הבא הלך ליצור טריז בין חברי הלהקה, כזה שכמעט יפרק הכל לרסיסים.
חברי הלהקה לקחו הפסקה ארוכה אחרי סיבוב ההופעות של "Violator", וכאשר הם חזרו התברר שהפעם למפיק Flood היתה הברקה נוספת, לשכור וילה במדריד שם יגורו ויקליטו יחד את כל האלבום הבא שנקרא "Songs of Faith and Devotion" שיצא ב- 22.03.1993.
מאז הקמת "דפש מוד" התרגלו חברי ההרכב לבוא לאולפן להקליט, וללכת הביתה בסיום ההקלטות, זו היתה הפעם הראשונה שהם בעצם חיו ביחד שלא במסגרת סיבוב הופעות, תחושת מחנק החלה להיווצר, והאווירה הפכה לממש לא נעימה כשהתברר שהסולן Dave Gahan ניצל את הזמן הפרטי שלו בלוס אנג'לס כדי להתמכר לתחביב חדש וקטלני, הרואין.
גאהן התחבר בלוס אנג'לס ללהקות כמו "סאונדגרדן", ו"ג'יינס אדיקשן" של Perry Farrell, הוא החל לחבב את הז'אנר השולט של תחילת הניינטיז הגראנג', ולתחזק לוק של כוכב רוק, הוא הפך רזה יותר ומלא בקעקועים, ותכנן לקחת את הלהקה לכיוונים שונים ממה שהתרגלה אליו בעבר, הרבה יותר רוק, ונגינה חיה, ג'ימג'ומים, האם היה לכל זה מקום לצד המוזיקה האלקטרונית?
"ההתחלה היתה מתסכלת וכואבת "ממש כמו עקירת שיניים" תיאר זאת המפיק Flood, הג'אמינג וכלי הנגינה החיים הקשו על חברי "דפש מוד" שהיו רגילים למחשבים, חודש שלם עבר בלי שהלהקה תייצר משהו.
רק לאחר שעזבו את הוילה במדריד ועברו להקליט בהמבורג דברים התחילו לזוז בכיוון הנכון, הלחץ הרגשי הגבוה, המתחים, הביאו את חברי "דפש מוד" לסוג של קיצוניות, מתוך הקשיים והאפלה צמחו כמה מהשירים הכי גדולים של "דפש מוד".
האלבום נפתח בשוק טוטאלי למעריצים, מעין חריקת בלמים/שריטה חזקה של תקליט מקולקל, וגיטרה מעוותת שמייללת יחד עם שירה גרונית וקרובה של Dave Gahan שלא מרפה מהמאזין האם אלה "דפש מוד"? "I Feel You" הסינגל הראשון והשיר שפותח את האלבום מביא את "דפש מוד" הכי קרוב שהיא היתה ללהקת רוק אי פעם.
אבל החששות הוסרו חלקית כשהתחיל להתנגן השיר השני, "Walking in My Shoes" ואיתו מקצבי הסינטי המוכרים, זהו שיר מהורהר על שיפוטיות, ואמפתיה, כשהשירה של Dave Gahan מעבירה במדויק את הסיפור, והתחושות שמייצר השיר הנפלא הזה, והפזמון הקנוני היוו שילוב בין עבר/הווה/עתיד של הלהקה.
שני שירים מתפקדים באלבום כשירי אלקטרו-גוספל רגועים "Condemnation" שיצא כסינגל השלישי, ו- "Get Right With Me".
אחד הרגעים העוצמתיים והטעונים רגשית ביותר באלבום מגיע עם "In Your Room". השיר עבר מספר גרסאות עד שהגיע לצורתו הסופית, כאשר אלן ויילדר עיצב את הסאונד השכבתי שלו עם סינתים, גרוב ומיתרים. השיר בונה מתח לכל אורכו ומתפוצץ לשיא עוצמתי, מה שהופך אותו לאחד הרגעים האווירתיים ביותר באלבום וגם לאחד האהובים על ויילדר.
תפקידו של אלן ויילדר באלבום התבטא בתוספות מיוחדות שנתנו לעיתים סאונד יוצא דופן לשירים, הדומיננטיות שלו הביאה לכך שהוא דגם את התופים שהוקלטו בהופעה חיה ומהם יצר לופים של תופים באמצעות תוכנת הקיובייס ל- "I Feel You". הוא גם עשה שימוש בטכניקות כמו פסנתר הפוך בסוף השיר "Mercy in You" או שימוש בצינורות שהוקלטו עם בריוורס ריוורב כדי לייצר תחושה שהאטמוספירה רודפת אחרינו בהקדמה לשיר "Judas". השיר הזה ייצר בהמשך את תחילתו של הסוף של הלהקה כרביעיה לאחר וויכוחים מרים על המיקס שלו בין אלן ויילדר למרטין גור.
ויילדר יחליט במהלך ההקלטות שהוא עוזב את "דפש מוד", אבל זה יקרה רק לאחר סיבוב ההופעות.
בהמשך השווה ויילדר את החיכוך שנוצר בין חברי הלהקה, למה שקרה בין חברי "הביטלס" במהלך הקלטות של "האלבום הלבן" "היינו במצב הכי גרוע כחברים, אבל יצרנו כמה מהשירים הכי טובים שלנו" סיכם ויילדר.
עטיפת האלבום מראה את כל ארבעת חברי ההרכב באופן יוצא דופן בפעם הראשונה והאחרונה, ואי אפשר בלי עדכון מרגש לסיום.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות