Dokken - Tooth and Nail
ב- 14 בספטמבר 1984 הוציאה "Dokken" את "Tooth and Nail", אלבום האולפן השני שלה והאלבום שהפך אותה מהבטחה כמעט אבודה לאחת מלהקות המטאל המלודי הבולטות של שנות ה- 80.
שנה קודם לכן הוציאה "דוקן" בארה"ב את "Breaking the Chains". האלבום לא סיפק את המכירות שלהן ציפתה חברת התקליטים "Elektra", ובכיריה לא מיהרו לממן ניסיון נוסף. הנהלת הלהקה נאלצה להילחם כדי להשיג הזדמנות שנייה, והמאבק הזה נמצא כבר בשם "Tooth and Nail": הפעם הם התכוונו להיאחז בחיים בציפורניים ובשיניים.
גם ההרכב השתנה. Juan Croucier עזב לטובת "Ratt", ואת מקומו תפס Jeff Pilson. לצדם ניצבו Don Dokken בשירה, George Lynch בגיטרה ו-Mick Brown בתופים. זה היה ההרכב הקלאסי של הלהקה, ארבעה מוזיקאים שהכימיה ביניהם הייתה מסעירה כמעט כמו המתחים שאיימו לפרק אותם.
האלבום הוקלט בין אפריל לאוגוסט 1984 ב-"Cherokee Studios" שבהוליווד. המפיק Tom Werman ניסה להפריד בין דון דוקן לבין ג'ורג' לינץ', עד כדי עבודה בשעות שונות כדי שלא יימצאו יחד באולפן. לאחר עימות חריף סביב הסולואים של לינץ', וורמן עזב. Roy Thomas Baker, שכבר עבד עם "Queen" ו-"The Cars", הצטרף בניסיון להחזיר את העבודה למסלול, בעוד Michael Wagener סייע להשלים את ההקלטות ולמקסס את האלבום.
מתוך הבלגן נולד סאונד מדויק להפליא. מצד אחד נמצא המטאל האירופאי שדון דוקן אהב, עם השפעות של "Judas Priest" ו-"Saxon". מצד אחר יש מלודיות גדולות, קולות רקע עשירים ופזמונים שמתאימים לרדיו ול-MTV. מעל הכול מרחפת הגיטרה של ג'ורג' לינץ', פראית ומחושבת בעת ובעונה אחת, מלאה בריפים חדים ובסולואים שמספרים סיפור במקום רק להפגין מהירות.
הקטע "Without Warning" הוא פתיח אינסטרומנטלי קצר שבונה מתח, לפני שהריף של "Tooth and Nail" פורץ פנימה בלי לבקש רשות. שיר הנושא הוא הצהרת הישרדות מהירה ואגרסיבית, כשמיק בראון דוחף קדימה ולינץ' יורה סולו מסחרר שמסמן מיד כי מדובר בגיטריסט מסוג אחר.
השיר "Just Got Lucky" מאזן את הכוח עם מלודיה בהירה ופזמון ממכר, אבל הגיטרה עדיין נושכת. הקליפ שלו צולם בהוואי בזמן שהלהקה הופיעה עם "Dio". לינץ' ניגן את הסולו על הר געש פעיל, וכשהחום והאדים החלו לעלות אנשי הפארק הורו לצוות לעזוב. זמן קצר לאחר שהמריאו, הר הגעש התפרץ, והמצלמים הקיפו אותו מהאוויר כדי ללכוד גם את הרגע הזה.
השיר "Heartless Heart" ממשיך עם הארד רוק מלודי וישיר, בעוד "Don’t Close Your Eyes" מאט מעט את הקצב ונותן מקום לצד הרגיש יותר של דון דוקן. שלא תתבלבלו, אלו לא קטעי מילוי. גם בין הלהיטים הגדולים הם שומרים על העניין באלבום ומדגישים עד כמה הלהקה כבר ידעה לבנות מתח בין קשיחות לרגש.
השיר "When Heaven Comes Down" מחזיר את האלבום לאזור הכבד והמאיים, עם ריף עצבני ואווירה כמעט אפוקליפטית. מיד אחריו מגיע "Into the Fire", אחד השירים המזוהים ביותר עם "דוקן". המלודיה הקודרת, העלייה בפזמון והסולו המלוטש של לינץ' יוצרים שיר כבד ואפל עם פזמון שקל להיסחף איתו. הוא הגיע למקום ה- 21 במצעד הרוק של בילבורד, ובהמשך שולב בסרט "A Nightmare on Elm Street 3: Dream Warriors".
השיר "Bullets to Spare" הוא קטע מחוספס יותר, עם קצב כבד ובלי הפזמון הקליט שמאפיין את הסינגלים. הוא מפנה את הדרך אל "Alone Again", הבלדה ששינתה את מסלולו של האלבום. דון דוקן כתב את גרסתו הראשונית כבר ב- 1975, והחזיר אותה לחיים כמעט עשור לאחר מכן יחד עם ג'ף פילסון. השיר לא מנסה להסתיר את השברון. הקול נשמע בודד באמת, הקלידים משאירים מרחב, והסולו של לינץ' הופך כאב למלודיה. הסינגל הגיע למקום ה- 64 במצעד מאה הסינגלים של בילבורד ולמקום ה- 20 במצעד הרוק, והקליפ שלו העניק לאלבום את הדחיפה המסחרית שהיה זקוק לה.
השיר "Turn on the Action" סוגר את האלבום בריצה אחרונה, מהירה ורועשת. אחרי הבלדה הגדולה, הלהקה בוחרת לא להיפרד ברכות אלא להזכיר מאין היא הגיעה. ארבעה נגנים רעבים, חברת תקליטים ספקנית, והרגשה שזו אולי ההזדמנות האחרונה שלהם.
האלבום "Tooth and Nail" לא הפך ללהיט בן לילה. הוא טיפס בהדרגה עד למקום ה- 49 במצעד האלבומים האמריקאי, קיבל מעמד זהב באוגוסט 1985 ולבסוף הוכתר כפלטינה במרץ 1989. ההצלחה המאוחרת הוכיחה כי הקהל לא גילה רק כמה סינגלים טובים, אלא להקה בעלת זהות. החיבור בין קולו המלודי של דון דוקן לבין האש של ג'ורג' לינץ' יצר מתח שאי אפשר היה לזייף.
ארבעה עשורים לאחר צאתו, "Tooth and Nail" עדיין נשמע כמו הרגע שבו "דוקן" הבינה שהסתירה הפנימית שלה היא גם מקור הכוח שלה. זהו אלבום מלודי בלי להיות רך, וירטואוזי בלי לאבד את השירים, ומלא ברעב של להקה שיש לה עוד הרבה להוכיח. לעיתים דווקא להקה שנמצאת עם הגב לקיר מנגנת כאילו חייה תלויים בכל תו, וכאן זה בדיוק מה שקרה.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות