Electric Light Orchestra - A New World Record
ב-11 בספטמבר 1976 יצא לראשונה באירופה "A New World Record", אלבום האולפן השישי של להקת "Electric Light Orchestra (ELO)".
האלבום הגיע לארה"ב ב-15 באוקטובר ולבריטניה ב-19 בנובמבר, ובדיעבד קל להבין למה דווקא הוא הפך לנקודת מפנה עבור "ELO". עד 1976 הלהקה כבר זכתה להצלחה משמעותית בארה"ב, אבל דווקא בבית הבריטי היחסים איתה היו מורכבים יותר. שלושת אלבומי האולפן שקדמו לו לא נכנסו למצעד האלבומים הבריטי, בזמן שבאמריקה הקהל כבר אימץ את השילוב יוצא הדופן של גיטרות, פסנתרים, מיתרים ומלודיות פופ. "Face the Music" מ-1975 סימן את הרגע שבו הסאונד התחיל להתגבש, אבל ב-"A New World Record" כל החלקים התחברו סוף סוף לאלבום ממוקד, מלודי ומלא בלהיטים, בלי לאבד את השאפתנות שהפכה את הלהקה לכל-כך מיוחדת.
במרכז הכול עמד שוב Jeff Lynne, שכתב את השירים, הפיק את האלבום והמשיך לעצב את הלהקה סביב חזון מאוד ברור. ההקלטות העיקריות נערכו ביולי 1976 ב-"Musicland Studios" במינכן, עם Reinhold Mack בעמדת ההקלטה, ואילו שכבות המיתרים והמקהלה נוספו ב-"De Lane Lea" בלונדון. Louis Clark ניצח על העיבודים התזמורתיים, ולצד לין פעל ההרכב הקלאסי של התקופה: Richard Tandy בקלידים, Kelly Groucutt בבס וקולות, Bev Bevan בתופים, Mik Kaminski בכינור, Hugh McDowell ו-Melvyn Gale בצ'לו. גם Patti Quatro, Brie Brandt ו-Addie Lee תרמו קולות רקע, בלי לקבל קרדיט על העטיפה המקורית.
ההבדל הגדול לעומת חלק מהחומר המוקדם יותר של "ELO" הוא שהתזמורת כבר לא נשמעת כמו שכבה שהונחה מעל להקת רוק. היא הפכה לחלק מהקצב, מההוקים ומהמבנה של השירים. האלבום נמשך מעט יותר מ-36 דקות ומכיל תשעה קטעים בלבד, ולכן גם כשהעיבודים עמוסים, התחושה כמעט אף פעם לא מנופחת. זו מוזיקה גדולה שנכתבה בתוך מסגרות קטנות, והמתח הזה הוא אחד מסודות הקסם שלה.
גם העטיפה סימנה התחלה חדשה. המעצב John Kosh, לשעבר המנהל האמנותי של "Apple Records", יצר כאן לראשונה את הלוגו העגול והמוכר של "ELO", בהשראת הצורה של חזית Wurlitzer jukebox. הרקע הגיע, לדבריו, מזיכרון של הזוהר הצפוני שראה במהלך טיסה מעל האזור הארקטי. הלוגו הזה יהפוך בהמשך לחללית המזוהה עם הלהקה, אבל כאן הוא עדיין נראה כמו סמל של עולם חדש שרק נפתח.
הפתיחה עם "Tightrope" היא מהווה סוג של הצהרת כוונות. השיר מתחיל באווירה תזמורתית כבדה ומסתורית, עם מקהלה וסינתיסייזרים שמרימים מסך על משהו שנשמע גדול מהחיים, ואז, אחרי יותר מדקה, כל העסק נופל אל גרוב רוקי הדוק. זה בדיוק הטריק של האלבום כולו: לא לבחור בין סימפוניה לפופ, אלא לגרום לשניהם לעבוד בתוך אותו שיר. המלודיה בהירה, אבל מתחתיה יש תחושה של אדם שמנסה לשמור על שיווי משקל כשהקרקע זזה.
אחריו מגיע "Telephone Line", אחת הבלדות הגדולות ביותר של ג'ף לין. במהלך העבודה השיר נשא את שם העבודה המשועשע "Bad Salad Telephone", אבל ההפקה הסופית רחוקה מבדיחה. כדי לקבל את צליל החיוג האמריקאי שהלהקה הכירה מהצלחתה בארה"ב, אנשי הלהקה התקשרו למשרד האמריקאי שלהם, הקשיבו לצליל, ואז שחזרו אותו בסינתיסייזר במקום לדגום אותו. גם האפקט הצר והמונו על הקול בתחילת השיר נוסף בשלב מאוחר יותר ב- "Cherokee Studios" בלוס אנג'לס, לפני שהמיקס נפתח בהדרגה לסטריאו. התוצאה היא רגע קטן של טכנולוגיה שמשרת רגש: אתה ממש מרגיש מישהו ממתין בצד השני של קו שלא יענה.
ב-"Rockaria!" לין לוקח את הרעיון של רוק תזמורתי עד לקצה המשועשע שלו. זמרת האופרה Mary Thomas נכנסת אל תוך שיר רוקנרול שמחובר ישירות למסורת של Chuck Berry, ובמקום שהחיבור יישמע כמו גימיק, הוא עובד משום שהלהקה מנגנת אותו ברצינות מוחלטת. ה-"Oops!" המפורסם של תומס הגיע מאחד הניסיונות באולפן, ולין החליט להשאיר אותו בתוך הגרסה הסופית. הרגע הזה שובר את הפומפוזיות בדיוק בזמן ומזכיר שגם בתוך כל העיבודים המתוחכמים היה ל-"ELO" חוש הומור.
את הצד הראשון סוגר "Mission (A World Record)", קטע איטי ומהורהר יותר, שנשמע כמו דיווח של צופה חיצוני על כדור הארץ. הסינתיסייזרים, המיתרים והקולות יוצרים אווירה כמעט מדע בדיונית, אבל במקום לנצל אותה לעוד פיצוץ תזמורתי, הלהקה משאירה את השיר מרחף. זה אחד הרגעים שמזכירים שמתחת ללהיטים עדיין פעלה להקה עם שורשים בפרוג ובפסיכדליה.
הצד השני נפתח עם "So Fine", ובו אפשר לשמוע עד כמה רחב היה ארגז הכלים של הלהקה. הקלווינט והקצב מושכים לכיוון פאנקי יותר, הקולות נבנים בשכבות, והמיתרים אינם מובילים את השיר אלא נדחפים פנימה והחוצה מתוך הגרוב. בדיעבד זה גם רמז לכיוון המלוטש והקצבי יותר שיתפוס מקום גדול יותר אצל "ELO" בהמשך.
ואז מגיע "Livin' Thing", אחד השירים שמגדירים את הלהקה. פתיחת הכינור של Mik Kaminski, המיתרים החדים, קולות הרקע והפזמון הענק מתחברים לשיר שנשמע כאילו הוא היה שם תמיד. הסיפור מאחורי המילים דווקא פחות מתוכנן: ג'ף לין סיפר שהגרסה המקורית עסקה בחופשה בספרד, אבל הוא שנא את מה שכתב, מחק את כל השירה וההרמוניות וכתב מילים חדשות בתוך כחצי שעה. במהלך השנים הודבקו לשיר שלל פרשנויות, כולל כאלה שעסקו בהפלות, אבל לין דחה אותן והבהיר שלא הייתה כאן הצהרה פוליטית סודית. מה שכן היה כאן הוא להיט עצום שהפך לסינגל הראשון של הלהקה שנכנס לחמישייה הראשונה בבריטניה.
אחרי כל העוצמה הזו, "Above the Clouds" הוא נשימה של קצת יותר משתי דקות. יש בו משהו כמעט מקרטני באהבה למלודיה פשוטה ולמעברים הרמוניים קטנים, והעיבוד החלומי נותן לו תחושה של מיניאטורה שנועדה לאפס את האוזן לפני שני הקטעים האחרונים. באלבום שבו כמעט כל שיר רוצה להיות אירוע, דווקא הצניעות שלו הופכת אותו לחיוני.
ב-"Do Ya" חוזר ג'ף לין אל העבר שלו. השיר הוקלט לראשונה ב-1972 על ידי להקת "The Move", נשאר ברפרטואר ההופעות של "ELO", והתגובות מהקהל שכנעו אותו להקליט אותו מחדש כך שיהפוך באופן מובהק לשיר של הלהקה החדשה. הריף הענק נשאר במרכז, אבל העיבוד החדש מוסיף את העוצמה התזמורתית והדיוק ההפקתי של 1976. זו לא סתם גרסת כיסוי עצמית, אלא גשר בין המקום שממנו לין הגיע לבין המפלצת המלודית שבנה עכשיו.
הסיום עם "Shangri-La" מחזיר את האלבום לממדים קולנועיים. זה שיר פרידה איטי, עשיר וכואב, שבאחד הרגעים אפילו מזכיר במפורש את "The Beatles" ואת "Hey Jude". במקום לסיים בלהיט קצר נוסף, "ELO" בוחרת להיעלם בתוך שכבות של קולות, מיתרים וגעגוע. במובן מסוים זה כבר מבט קדימה אל ההיקף הגדול עוד יותר שיגיע בשנה הבאה, אבל בלי לאבד את האינטימיות של שיר על משהו שנגמר.
גם המבקרים הבריטים הבינו בזמן אמת שמשהו השתנה. ב-"Melody Maker" וב-"NME" שיבחו את הדרך שבה המורכבות התזמורתית כבר אינה באה על חשבון המלודיות, אלא משרתת אותן. הקהל הסכים: האלבום הגיע למקום ה-5 בארה"ב ולמקום ה-6 בבריטניה, שם שהה במצעד במשך 100 שבועות. "Livin' Thing", "Rockaria!" ו-"Telephone Line" הפכו ללהיטים בריטיים גדולים, ובארה"ב "Telephone Line" היה גם לסינגל הזהב הראשון של הלהקה.
אם "Face the Music" היה האלבום שבו "ELO" מצאה את המכונה, "A New World Record" הוא האלבום שבו היא למדה להפעיל אותה בלי שנשמעת חריקת גלגלי השיניים. הוא פחות רחב מ-"Out of the Blue", ופחות מכוון לרחבת הריקודים מ-"Discovery", אבל דווקא הריכוז הזה הופך אותו לאחד האלבומים השלמים ביותר של הלהקה. תשעה שירים, כמעט בלי רגע מיותר, שבהם שאפתנות סימפונית ומלאכת פופ נפגשות בנקודה נדירה של איזון.
גם היום, האלבום "A New World Record" עדיין נשמע כמו אלבום שמצא נוסחה שהרבה להקות היו הורסות מרוב שימוש בה, אבל "ELO" רק התחילה להבין כמה רחוק אפשר לקחת אותה. זה לא רק האלבום שהחזיר את הלהקה למצעד הבריטי וביסס את מעמדה ברחבי העולם. זה הרגע שבו העולם החדש של ג'ף לין קיבל צורה, צבע ולוגו, והתחיל להישמע כמו העתיד.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות