האלבום "Fallen", אלבום הבכורה של להקת "Evanescence", שיצא ב- 4 במרץ 2003, הוא האלבום הנמכר ביותר של הלהקה עד כה. מאז הם הספיקו להוציא עוד ארבעה אלבומי אולפן, האחרון שוחרר במרץ 2021.
אלבום הבכורה של הלהקה נחשב לאחד האלבומים הנמכרים ביותר במאה ה- 21. הוא כבש את המקום הראשון במצעד ביותר מעשר מדינות ברחבי העולם. שנה לאחר יציאתו "Fallen" העניק ללהקה חמש מועמדויות לגראמי וזכייה בשתי קטגוריות: "Best Hard Rock Performance" ו "Best New Artist".
האלבום הוקלט בחמישה אולפנים שונים ברחבי קליפורניה, כששלושה מחברי הלהקה היו נגנים קבועים ושאר הנגנים התחלפו לפי הצורך. Amy Lee שירה ופסנתר, Ben Moody בגיטרות ו David Hodges בקלידים.
הלהקה הוציאה ארבעה סינגלים מהאלבום, כשכל אחד מהם הצליח יותר מהשני: "Bring Me to Life", "My Immortal", "Going Under ו "Everybody's Fool".
עורך הלשון שלנו, אורי ענבי, משתף אתכם עם מה שהוא מרגיש כלפי האלבום.
זה אלבום שאני אוהב מאוד. כיאה לשם האלבום, יש בו לא מעט שירים שיכולים להפיל ואפילו לרסק. זהו אלבום הבכורה של הלהקה והיחיד מכל האלבומים שלהם ששמעתי שאני חוזר להאזין לו שוב ושוב. יש בו כמה מהלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה לצד שירים מוכרים פחות. יצא לי לקרוא קצת דברים על מאחורי הקלעים של חלק מהשירים והחלטתי... די להתעלם מזה ולהתמקד בפרשנות האישית שלי. התחושה שלי היא שהלהקה הזאת מזוהה (לפחות בארץ) עם כל הקטע של "אימו", כנראה בגלל חלק מקהל המאזינים שלה. יש בזה מידה מסוימת של אמת, אבל בעיניי זו פשוט להקת רוק טובה (בלי להיכנס לכל מיני תתי-ז'אנרים). מוזמנות ומוזמנים "ליפול" יחד איתי לתוך האלבום הנפלא הזה.
(Photo: Evanescence.com)
זה לא מפתיע במיוחד שאלבום שבכותרתו נפילה נפתח בצלילה מטה, שלא לומר התרסקות. מה שכן, השיר הראשון באלבום, "Going Under", הוא התרסקות מפוארת וצלילה ישר לתוך הקרביים של האלבום. כבר בפתיחת השיר והאלבום יש את שני המרכיבים האהובים עליי בשירי הלהקה: דיסטורשן כסחני והקול השמיימי של איימי לי המדהימה. בשיר הזה אין הנחות והוא נותן בראש כבר בפתיחה, בהתאם לדוקטרינת קרמבו: מתחילים הכי חזק ולאט לאט מגבירים. השירה של איימי בשיר הזה היא זועמת וכמעט "דיבורית". זה שיר שכולו מכתב פתוח לאדם רעיל, אולי בן זוג. כבר מהשורה הראשונה ("Now I will tell you what I've done for you") וביתר שאת מהשורה שאחריה ("50 thousand tears I've cried") אפשר לראות שזה שיר של מישהי ששוברת שתיקה ארוכה למדי, מישהי שנמאס לה והיא מחליטה להוציא את כל הכביסה המלוכלכת החוצה. מערכת יחסים רעילה היא נושא שיופיע בשירים נוספים באלבום. הפעם נקודת המבט בשיר היא של מישהי שלא דופקת חשבון ואומרת את כל האמת בפנים. בהתאם, הלחן של השיר משופע בדיסטורשן והצליל שלו מלוכלך כמו הכביסה הנ"ל. פריקה מוחלטת של תסכול ועצבים שהצטברו הרבה זמן. ואני שואל – יש דרך טובה יותר לפתוח אלבום? הדוברת בשיר יורדת מטה, נופלת, צוללת, מתרסקת, טובעת, איך שלא תרצו לקרוא לזה. היא לוקחת איתה את הנמען של הדברים וגם את המאזינים. זוהי תחילתו של המסע המטלטל שהוא האלבום הזה.
השיר השני באלבום, "Bring Me to Life", הוא אחד השירים האהובים עליי של הלהקה וכמובן אחד השירים המוכרים ביותר שלה. אם בשיר הקודם הזכרתי את השילוב של הקול המלאכי של איימי לי והדיסטורשן, הפעם מצטרף חבר נוסף, שיהיה לו חלק חשוב בשירים נוספים. זהו הפסנתר. מנגינת פסנתר רכה פותחת את השיר ולאחר שאיימי שרה את השורה הראשונה והמכשפת ("How can you see into my eyes like open doors") מגיעה גיחת דיסטורשן קצרה שהיא אחת האהובות עליי בשירים בכלל, לא רק של הלהקה. הרכות בלחן נמשכת עוד קצת עד שלשירה של איימי מתחילים להתווסף גוונים של חספוס מוזיקלי. בפזמון הלחן כבר מתפרץ בכל תפארת הדיסטורשן. בשלב הזה אנחנו גם מגלים אורח מפתיע – קול של גבר. זהו פול מקוי, סולן להקת "Twelve Stones". נכון שאמרתי שאני מתכוון די להתעלם מדברים שקראתי על השירים באלבום? אז כאן המקום להודות שאת המידע הזה לא הייתי יודע בלי וויקיפדיה. כמו שדודו וליאור כתבו בסקירה על איימי לי (מומלץ לקרוא גם אותה), חברת התקליטים שהחתימה את הלהקה ניסתה לחייב אותה לצרף זמר גבר במשרה מלאה. איימי לי התנגדה (ובצדק – זה לא לעניין בלי קשר לזה שהיא זמרת מעולה שלא צריכה "עזרה" מאף אחד) והתוצאה הייתה שרק בשיר הזה, שהיה הסינגל הראשון שיצא מן האלבום, יש גם זמר גבר. לא שהוא תורם המון, עיקר השירה הוא של איימי וזה מעולה. ועוד קצת פיקנטריה מוויקיפדיה: איימי לי כתבה את השיר בעקבות מפגש חברתי, שבו פגשה לראשונה מכר של חבריה. הדבר הראשון שאותו בחור אמר לה היה: "האם את שמחה"? כמובן, זה היה הרבה לפני שורת הפתיחה של הדמות של אסי כהן בסדרה "מסודרים": "את יודעת שיש לך משהו עצוב בעיניים?". איימי הופתעה מכך שהבחור הבחין בדיכאון שאותו ניסתה להסתיר ובעקבות הפגישה כתבה את המילים לשיר. התחושה של מישהו ש"מעורר אותך לחיים" היא לב ליבו של השיר. הדוברת בשיר הייתה "רדומה" במשך זמן רב, אולי אפילו על סף אובדן. פתאום מגיע מישהו ש"רואה לתוך עיניה כמו דלתות פתוחות". מישהו רגיש, שמבחין שמתחת לפני השטח היא לא מאושרת. זו כמיהה שיש לרבות ורבים מאיתנו ואם היא מתממשת זו יכולה להיות תחושה נפלאה באמת. סוף טוב הכל טוב: איימי ואותו בחור רגיש (על אמת, לא כמו בשיר של דודו אהרון) התחתנו ואנחנו זכינו בשיר פצצה.
אחד השירים האהובים עליי באלבום הוא "Everybody's Fool". אם בשיר הקודם כתבתי לא מעט דברים שקראתי באינטרנט, פה יש רק פרט אחד מעניין שגיליתי שאני רוצה לציין: איימי לי כתבה את השיר בהשראת ההערצה של אחותה הקטנה לזמרות פופ ודוגמניות. איימי הושיבה את אחותה לשיחה על החשיבות שבלהיות עצמך באמת. בעיניי, בעולם של היום המסר הזה הופך להיות רלוונטי יותר ויותר, למרבה הצער. כשאיימי לי כתבה את השיר לא היו רשתות חברתיות ופילטרים באינסטגרם. אנחנו מוקפים היום בכל כך הרבה זיוף, גם מצד התקשורת וגם מצד האנשים עצמם ברשתות החברתיות. לפני שאני נכנס לגמרי למוד של נביא זעם (או כמו שקוראים לזה היום – בומר), אני מודה שגם אני בוחר בקפידה את התמונות שאני מעלה לרשת ולא תמיד מציג את הצדדים הפחות יפים של החיים. רובנו (אם לא כולנו) עושים את זה וזה בסדר, עד רמה מסוימת. בסופו של דבר החיים האמיתיים הם לא זוהרים רוב הזמן והם מלאים בבעיות שצריך להתמודד איתן. הטשטוש וההסתרה של הבעיות הללו עלולים להחמיר אותן ואף ליצור בעיות נוספות. אפשר לראות את זה בהרבה תחומים שקשורים ביחסים בין אנשים, כמו מערכות יחסים, אבל גם בדברים פשוטים כמו אוכל. ככל שהזיוף מתגבר חשיבותה של האמת פוחתת וזו בעיה קשה. בסופו של דבר, אנשים לא צריכים להסתיר את מי שהם באמת ולזייף חיוך וחיים מושלמים רק כי זה לא נראה טוב. יש לזה מחיר שעלול להיות כבד מאוד. בהתאם לתוכן השיר, הלחן נותן בראש כמו שצריך. הדיסטורשן חוגג פה בלי הפסקה וזה נפלא. איימי לי שרה כאן על כל אותם אנשים שמתחבאים מאחורי מסכות (וכמובן לא מדובר כאן על מסכות קורונה) וחושבים שהם מצליחים לשטות בכולם. האמת היא שהמסכה היא מסתור ובסופו של דבר אלו שמסתתרים מאחוריה הם השוטים. בעיניי זה מסר חשוב מאוד – להיות מי שאת/ה באמת, גם אם זה לא מצטלם יפה ומביא המון לייקים.
השיר "My Immortal" הוא אחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה, אבל כמו שקראתי באינטרנט התברר שזה השיר שאיימי לי הכי פחות אהבה באלבום. זאת הפעם האחרונה שאתייחס לדברים שקראתי על השיר, כי במקרה הזה ה"סיפור" האמיתי מאחורי המילים הוא לא משהו, לפחות בעיניי. מבחינתי זה תמיד היה שיר מורכב. יש בו סיטואציה של פרידה או אולי מוות. מערכת היחסים שקדמה לכך הייתה מורכבת מאוד ורוויית כאב, אך הייתה בה גם אהבה. אפילו אחרי שמערכת היחסים נגמרת האהבה (או שאולי זה הכאב?) לא נעלמת לגמרי ועדיין מסוגלת להשאיר צלקות. מבחינת הלחן, השיר מאוד "נקי", כאשר הוא מורכב בעיקר ממנגינת פסנתר רכה בשילוב הקול הנפלא של איימי. נכון שאמרתי שיהיה לפסנתר תפקיד חשוב? אז כאן הוא מופיע במלוא הדרו. מי שעוד מראה כאן כמה היא מדהימה היא כמובן איימי, שפשוט מכשפת ומרסקת לבבות בשירה הטהורה שלה. אישית, אני מעדיף את הגרסה היותר "מלוכלכת" של השיר, זו שבה מעורבת הלהקה ולקראת הסוף נכנסים גם הגיטרות והדיסטורשן. אני חושב שה"התפרצות" הזאת של רעש לקראת הסוף מוסיפה עוד עומק לשיר. הכאב והיופי מתמזגים יחד בשיר הזה בצורה מופלאה, כמו שקורה לפעמים בחיים.
אחד השירים הכי קורעי לב שיש באלבום הוא "Tourniquet". בלא מעט שירים של הלהקה יש אלמנטים מורבידיים ומין "פלירטוט" עם המוות. זה כנראה תרם לכך שהיא נתפסת בקרב חלק מהאנשים (לפחות ממה שאני ראיתי בארץ) כלהקת "אימו". מה שכן, השיר הזה כולו כאב טהור וקריאה לעזרה ממש. הדיסטורשן בשיר מכה כבר מהפתיחה ללא שום רחמים וכבר מהשורה הראשונה אפשר לראות באיזה מצב נואש נמצאת הדוברת: "I tried to kill the pain but only brought more". הלחן בשיר הזה הוא התפרצות טהורה וגועשת של כאב, מצוקה ופחד. גם המילים בשיר משקפות בדיוק את אותם רגשות ואם זה לא ברור מספיק איימי לי גם צורחת באמצע השיר: "אני רוצה למות". המצוקה של הדוברת בשיר כה גדולה שהיא לא רואה מוצא מלבד התאבדות. מה שכן, היא עדיין מנסה לבדוק אם יש לה סיכוי להינצל ולכן השיר הזה הוא קריאה לעזרה, כמו שכתבתי. לא זה המקום להרחיב על הנושא של אובדנות ואובדן, אבל אני כן רוצה לציין שאם אדם מגיע למצב שהוא זועק ככה לעזרה רגע לפני שהוא מתאבד מתוך ייאוש כדאי להקשיב לו. לפעמים זה לא יעזור, לפעמים זו אזעקת שווא, אבל לפעמים ההקשבה הזאת יכולה להציל חיים. כמו שאני רואה את זה, הסוף של השיר הוא סוף פתוח ולא ברור אם הדוברת מחליטה בסוף להתאבד. מה שכן בטוח זה שהשיר הזה הוא כמו חץ ישר ללב ולא בטוח שאפילו חוסם עורקים יוכל לעצור את הדימום.
השיר "Imaginary" מתחבר ישירות לשיר שלפניו, קודם כל מבחינה מוזיקלית. ה"פייד אאוט" של השיר הקודם מתמזג לתוך הפתיחה של השיר הזה. גם מבחינת המילים אפשר למצוא פה הקבלה מעניינת. בשני השירים הדוברת מבקשת לברוח ממציאות של כאב וסבל, רק שהפעם במקום להתאבד היא מצאה דרך אחרת. הדרך הזו היא בריחה לעולם של חלומות ודמיון. "אל תאמרו שאיבדתי קשר עם התוהו המשתולל הזה, המציאות שלכם" שרה איימי לי (תרגום שלי). בעיניי זה משפט נפלא. הדוברת בשיר מודעת היטב למציאות האכזרית שממנה היא בורחת. זו הסיבה שהיא בורחת. היא יודעת טוב מאוד מה נמצא מעבר לעולם החלומות והדמיון שבנתה לעצמה ולכן היא מתאמצת להישאר בו ולא לחזור למציאות. בשיר הזה יש תפקיד מרכזי לכלי מיתר (שוב – עוד מהסוף של השיר הקודם) אבל גם הגיטרות נותנות בראש כמו שצריך. המציאות שלנו היא לא פשוטה ולפעמים אפילו קשה. הרצון הזה לברוח לפעמים לעולם נחמד יותר הוא משהו שבמידה רבה משותף לכולנו.
איך מסיימים אלבום? בדיוק ככה! אם השיר הראשון באלבום היה פתיחה לפנים, השיר "Whisper" הוא מופת של סיום אלבום (ובניגוד לשמו – אין בו ממש לחישות). הגיטרות והדיסטורשן חובטים בנו כבר מהשנייה הראשונה של השיר וזה מענג ("דוקטרינת קרמבו" כבר אמרנו?). כמו בשירים קודמים באלבום, גם בשיר הזה יש "פלירטוט" עם המוות. הוא לא חד משמעי כמו בשיר "Tourniquet", אבל מורגש ביותר. הדוברת בשיר נמצאת על הסף. אם כל האלבום היה משופע בהתייחסות לדברים כמו נפילה, צלילה, התרסקות ושאר מונחים דומים, השיר הזה נפתח במשפט: "Catch me as I fall". כלומר – גם כאן יש אלמנט של נפילה. הדוברת מרגישה שהיא על סף נפילה החוצה מן העולם/החיים. "האמת הזו מביאה אותי לכדי שיגעון" שרה איימי לי (שוב – תרגום שלי). כבר דיברנו בשירים קודמים על הקושי להתמודד עם המציאות. בשירים שונים הוצגו דרכים שונות לעשות זאת. הפעם הדוברת נלחמת ומנסה בכל כוחה להתמודד עם המציאות, אך לא בטוחה שתצליח. היא זקוקה לעזרה. מבחינת התוכן, השיר לא משאיר אותנו עם שום פתרון, רק עם קריאה לעזרה. הקריאה הזאת נוכחת במיוחד ב"פייד אאוט" שבסוף השיר, כאשר המקהלה שרה בלטינית: "הצל אותנו מסכנה, הצל אותנו מרוע". מבחינת הלחן, השיר נותן בראש כמעט לכל אורכו. היו עליות וירידות בעוצמה לכל אורך האלבום, אך כמו שהוא נפתח חזק כך הוא גם מסתיים. לדיסטורשן יש נוכחות מכובדת (גם) בשיר הזה ויש גם סולו גיטרה כסחני. גם כלי המיתר חוזרים פה לתפקיד משמעותי ויחד עם המקהלה הוא מסיים את השיר ואת האלבום. בעיניי זה אחד משירי סיום אלבום הטובים ביותר שהיו אי פעם, כזה שמצד אחד מאפשר לנו להשלים עם סוף האלבום ומצד שני משאיר טעם של עוד.
היה לי לעונג לכתוב על האלבום הנהדר הזה. מקווה שגם לכם/ן היה כיף לקרוא.
להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט