האלבום ה-8 של הלהקה הנפלאה "Incubus" נקרא "8" והוא שוחרר ב-21 באפריל 2017.
הוא אלבום מכונן, אלבום מעולה, אלבום שמהווה חותמת !
כבר בשנת 2015 החלו החברים לכתוב חומרים לאלבום, הם התכוונו להוציא שני EP בשם "Trust Fall", חלק אחד וחלק שני, אך ההשראה שנפלה עליהם ורוח היצירה הביאו אותם לכתוב המון שירים ותוך כדי ההקלטות לאורך 2016 הם החליטו שהם מוציאים אלבום מלא ולא EP.
לא צחקנו כשאמרנו שזה אלבום מכונן, אנחנו יודעים שאתם רגילים לקרוא משפטים כאלה על קלאסיקות מן העבר אבל אינקובס מקבלת חותמת זהב עם האלבום הזה, בדיוק כמו העטיפה של האלבום המציג את שם הלהקה ומספר האלבום בצבע זהב על גבי פלטה שחורה/אפורה (אנחנו מכירים עוד להקה שעשתה זאת). העטיפה מזכירה את הסימונים שיש ברחבי העולם ומציינים את מקום מגוריהם או ארועים מיוחדים של אמנים מתחום המוסיקה והקולנוע.
אם תלכו אחורה אפילו במעט, שלושה ארבעה אלבומים אחורה, תבינו כמה כשרון גלום בלהקה המדהימה הזו. אנחנו אולי חוזרים על עצמנו לפעמים (ורק לפעמים אז אל תתלהבו) אבל אינקובס היא דוגמא קלאסית לאיך להקה משנה את מצב הצבירה שלה בהתאם למצב רוח שלה, להשראה ולכיוון שהם רוצים לקחת אותה, אבל עדיין שומרת על ה-DNA שלה. לא משנה את הכרומוזומים, לא משנה את המבנה אבל משנה את הצורה, הצבע והסאונד.
שלושה אלבומים אחורה "A Crow Left of the Murder" אלבום מחוספס, בועט, חזק ואגרסיבי.
שני אלבומים אחורה, "Light Grenades" אלבום כייפי, מגוון, מקפיץ, תענוג שלם.
אלבום אחד אחורה "?If Not Now, When", אלבום מרגש, סוחף, מענג של שייט נעים ורך.
ואז מגיע "8". מחוספס, אקלקטי, דוקר, מלטף ומטלטל, ממש מנוע ליצירת אנרגיות חשמליות. טיול קצר ולא הלכנו הרבה אחורה, כי יש עוד הפתעות אם תרצו ללכת יותר אחורה באלבומי הלהקה, אבל זה מספיק להוכיח את הטענה שהלהקה הזו היא משהו עצום אך שקט, משהו חזק אך מלטף ועם האלבום הזה היא שמה חותמת על היכולת והכשרון שלה. חופש יצירתי מוחלט מורגש פה באלבום, חברי הלהקה לקחו את הכשרון ואת ההשראה שלהם לכיוונים שונים והוציאו את כל מה שהיה להם בראש ובנשמה. אנחנו משערים שהמעריצים של הלהקה התאהבו באלבום הזה בדיוק כמונו, מהשיר הראשון.
האלבום נפתח עם "No Fun", ישר עם צרחה וחיספוס הגיטרה של Mike Einziger, שלמרות שמו הוא שיר כייפי לחלוטין. סאונד שלא שמענו בעבר מאינקובס והוא מרגש אותנו למה שהולך להיות באלבום הזה.
השיר השני הוא פצצה מתקתקת "Nimble Bastard", הסינגל הראשון שיצא מהאלבום נועד לפוצץ בניינים ומכוניות ברחוב, אז כשאתם שומעים את השיר ברכב תסגרו חלונות כדי לא לעשות נזקים.
שני אלמנטי בולטים מאוד באלבום הזה הם הדיסטורשן המחוספס והאלקטרוני של הגיטרה של מייק והקול של Brandon Boyd שנשמע כאילו הוא שר למיקרופון משנות הארבעים שהיה בנוי מקופסת עץ ועיגול מתכת.
עוברים לשיר השלישי, לריגוש קל עם "State Of The Art" תנסו לא להתפרק לרסיסים כי בויד קורא לכם להסתכל על עצמכם כאילו אתם הדבר הכי יפה שיש.
עוברים לעוד פצצה, הפעם היא חכמה ולא מתקתקת, "Glitterbomb", מתחיל עם חדירה קלה לורידים על מנת להגיע לעורק הראשי, הוא יצליח, זה לא יעזור לכם ואיזה יופי של פזמון, תצעקו, זה בסדר אנחנו יודעים שזה מה שתעשו.
עכשיו נרגע קצת עם "Undefeated", היופי בזמרים מרגשים הוא שלא משנה כמה פעמים תאזין לשירים שלהם, כל פעם מחדש הם יצליחו להפתיע אותך ולרגש אותך. בויד עושה פה עבודה מקסימה ומרגשת כל כך עם הניגודיות של הגיטרה החורשת ברקע. "We are undefeated, beaned but not broken, I’m not dead yet"
עכשיו נעבור ל-"Loneliest" עוד משהו מענג שנשמע כאילו הגיע מהאלבום הקודם אך בדרך עבר שורה של כבלים, מכשירים אלקטרוניים, מיקסרים ושלל מכשירי חשמל שמעניקים לו צורה אלקטרומגנטית. אנחנו ממליצים להגביר את השיר הזה אם יש לכם רמקולים טובים או אוזניות טובות, תדליקו את הסאבוואפר גם ותרגישו את המתכתיות האלקטרונית.
היציאה הבאה היא פשוט יציאה של להקה שעושה מה שבא לה, נקודה, אתנחתא מצחיקה.
עוברים ל-"Familiar Faces", הסגנון המלודי הכל כך מוכר של הלהקה, כמה אושר, פשוט שיר כייפי.
צליל הפקס שפותח את "Love In A Time Of Surveillance" מהווה פתיחה קלאסית לשיר שמדבר על האח הגדול שעוקב אחרינו היום, איזה יופי של מבנה כבד, איטי ומשבש עם התופים הרוקעים והגיטרה המחושמלת.
הקטע הבא הוא טיול של קשת בענן, שייט סוחף של צלילים מדברים, אווירה קסומה שמצריכה הקשבה מלאה לכל הצלילים ברקע. קטע אינסטרומנטלי שכאילו נלקח משנות ה-60 מחבורה של לוקחי LSD שמחים ומאושרים.
השיר שסוגר את האלבום "Throw Out the Map" נפתח בסצנה שכאילו נלקחה מסרט אימה ומלווה בקליימקס של גיטרות ותופים שנופלים לאחר מספר תיבות לרכיבה קלה של תופים בלבד.
למרות שאנחנו מאוהבים באלבום הזה, השיר סיום קצת חלש, קצת מפוזר וקצת לא שלם אבל הוא בסוף אז לא נורא.
מבחינת טקסטים האלבום הזה הוא יצירת מופת, השילוב בין הטקסטים לסאונד של הגיטרות והתופים הוא לא פחות ממושלם (אולי תגידו שהגזמנו אבל זה לא ממש מפריע לנו), הם עובדים מדהים ביחד ובסנכרון מושלם. הצורה שבא בויד לעיתים מדלג, לעיתים נסחף ובאופן כללי זורם עם שאר חברי הלהקה בנגינה הוא פשוט סוריאליסטי.
(Photo: Incubus)
האלבום הופק בתחילה ע"י Dave Sardy, אך מהר מאוד הדבר השתנה...
חברי הלהקה שאהבו מאוד את Soony Moore שהוא לא אחר מאשר אמן ה-Dubstep המפורסם "Skrillex" נתנו לו להפיק את השיר "Familiar Faces". הם כל כך התלהבו מהכשרון שלו וממה שיצא מהשיר שהם החליטו להפקיד בידיו את כל האלבום וביקשו ממנו להפיק את כולו מחדש.
אתם מוזמנים להאזין לאלבום בפול ווליום ב- Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט