Incubus - Make Yourself
ב-26 באוקטובר 1999 יצא "Make Yourself", אלבום האולפן השלישי של להקת "Incubus".
האלבום הזה תפס את הלהקה ברגע שבו האנרגיה המתפרצת של שנותיה הראשונות החלה לקבל צורה מדויקת יותר. הגיטרות עדיין נושכות, הבס מתפתל והפטיפונים משאירים סימנים על כל המשטח, אבל פתאום יש יותר אוויר בין הצלילים ויותר מקום למנגינה. מתוך החיבור הזה צמחה הזהות שהביאה את "Incubus" אל קהל עצום, ובהמשך גם אל "Morning View".
אחרי "S.C.I.E.N.C.E." וסיבובי ההופעות האינטנסיביים שבאו בעקבותיו, חברי הלהקה כבר ידעו שהם רוצים להתפתח מעבר לצליל הכבד והעמוס שאיתו זוהו. אל אולפני "NRG" בצפון הוליווד הם הגיעו בתחילת 1999 עם דמואים ועם רעיונות מגובשים. זה היה גם אלבום האולפן הראשון שלהם עם Chris Kilmore, שהחליף את DJ Lyfe ב-1998, והפטיפונים שלו השתלבו במוזיקה גם כמרקם אווירתי ולא רק כמקור לסקראצ׳ים.
ההקלטות החלו עם Jim Wirt, שעבד איתם על האלבום הקודם, אבל לאחר כשבועיים נפרדו דרכיהם בשל הבדלים בחזון. הלהקה המשיכה להקליט בעצמה, עם טכנאי ההקלטה Michael "Elvis" Baskette. בהמשך הצטרף Scott Litt, שהחל להגיע לאולפן בהדרגה ותרם להפקה ולעבודת המיקס. הוא הקדיש תשומת לב מיוחדת לצליל של "Drive" ושל "Stellar", שני שירים שהמחישו עד כמה רחוק יכולה הלהקה להגיע גם כשהיא מורידה את עוצמת הדיסטורשן.
כבר בפתיחה עם "Privilege" שומעים שהשרירים עדיין שם. הבס של Dirk Lance והתיפוף של José Pasillas דוחפים קדימה, בעוד הגיטרה של Mike Einziger משחקת בין חיתוכים קצביים למרחבים פתוחים. מעליהם Brandon Boyd עובר משירה רכה להתפרצות בלי לאבד את הקו המלודי. גם בשיר הנושא "Make Yourself" המסר מקבל שיניים, עם קריאה לעצב את עצמנו במקום לאפשר לאחרים לקבוע מי נהיה.
הסינגל הראשון "Pardon Me" מרכז את המתח הזה בשלוש דקות וחצי. הבתים הדחוסים נשמעים כמו מחשבות שמתרוצצות מהר מדי, ואז הפזמון פורץ ומשחרר את הלחץ. בתחילה הגרסה החשמלית זכתה להשמעות מוגבלות, בלי להפוך מיד ללהיט. בויד ואיינציגר החלו לבצע אותו אקוסטית בתחנות רדיו, והתגובות הובילו לביקוש הולך וגובר. דווקא הביצוע החשוף עזר למאזינים לשמוע את השיר שמתחת לרעש, ובהמשך דחף גם את גרסת האלבום. השיר הגיע למקום השלישי במצעד הרוק המודרני של "Billboard".
השיר "Stellar" מרחיב את החלל עוד יותר. הגיטרה של איינציגר נשמעת כאילו היא נמתחת ונמסה, הבס מחזיק את הקרקע ובויד שר על קרבה שמסוגלת להוציא אותנו לרגע מחוץ לעולם המוכר. הרכות בבית וההתרוממות בפזמון מעניקות לשיר תחושת ריחוף, אבל הנגינה המדויקת מונעת ממנו להפוך למתיקות חסרת משקל. כסינגל השני הוא הגיע למקום השני במצעד הרוק המודרני.
ואז הגיע "Drive", עם גיטרה אקוסטית, מלודיה שנכנסת ישר ללב ושאלה על מי שמחזיק בהגה של החיים שלנו. הפחד נוכח כאן, אבל לצידו גם ההחלטה לפעול למרות חוסר הוודאות. כשהוא יצא כסינגל בנובמבר 2000, יותר משנה אחרי האלבום, "Make Yourself" כבר הגיע לפלטינה בארצות הברית. ההצלחה שלו הרחיבה את הפריצה הרבה מעבר לקהל הרוק, עם מקום ראשון במצעד הרוק המודרני ומקום תשיעי במצעד "Billboard Hot 100". קשה גם להפריד אותו מהקליפ הזכור, שבו בויד מצייר את עצמו בזמן שחברי הלהקה מנגנים סביבו.
אבל מבחינתנו הלב של האלבום נמצא גם בשיר "The Warmth". האלקטרוניקה והגיטרה יוצרות מרחב מהפנט, הבס נע בתוכו בחופשיות, והפזמון נפתח כמו חלון בחדר סגור. בתוך מוזיקה שיכולה להישמע מנוכרת מסתתרת בקשה לשמור על החום האנושי ולא לתת לקשיחות של העולם להכתיב את היחס שלנו אליו. זה אחד הרגעים שבהם הלהקה מצליחה להיות כבדה, רגישה ומנחמת באותה נשימה.
גם מחוץ לסינגלים יש הרבה מה לגלות. השיר "I Miss You" מצמצם את הגעגוע לרגע אינטימי וקצר, בעוד "When It Comes" ו-"Consequence" משאירים בתמונה את החספוס והקפיציות. ובקטע האינסטרומנטלי "Battlestar Scralatchtica" הלהקה פשוט נותנת לגרוב להשתולל. הוא נולד ביום שבו בויד נעדר מהאולפן, וקילמור הזמין את Cut Chemist ואת DJ Nu-Mark, שהיו באולפן סמוך, להצטרף לסקראצ׳ים. כשבויד חזר וגילה שהקטע כבר נוצר בלעדיו, הוא לפחות העניק לו את השם.
ההצלחה נבנתה בהדרגה, דרך הופעות, רדיו וקליפים, והאלבום הגיע בהמשך למעמד פלטינה כפולה בארצות הברית. מה שנשאר איתנו מעבר להישגים הוא האיזון המיוחד בין נגינה מלאת פרטים לשירים שאפשר להרגיש מיד. "Make Yourself" מצליח להזיז את הגוף ובאותו זמן להשאיר מקום למחשבה, לפחד ולתקווה. זו הבשלות שהפכה אותו לצומת מרכזי בדרך של "Incubus", ולאלבום שעדיין כיף ומרגש לחזור אליו.
להאזנה: Spotify, Apple Music
תגובות