Itay Mazilo – Age of Disbelief

כתב: Ori Anaby 

ביקורת אלבום - Itay Mazilo – Age of Disbelief

תאריך הוצאה – 6.9.2024

על מה אתם חושבים כשאתם שומעים את המילים "אלבום מופת באנגלית"? אנגלייה בשנות השבעים של המאה הקודמת? סיאטל שני עשורים מאוחר יותר? עזבו, בואו נעבור לזירה המקומית: על מה אתם חושבים כשאתם שומעים את המילים "אלבום מופת ישראלי"? שוב אתם חוזרים לעשורים האחרונים של המאה הקודמת? בקיצור, תקשיבו טוב: יש אלבום מופת שהוא גם ישראלי, גם באנגלית וגם טרי וחם מהתנור. האלבום הזה הוא "Age of Disbelief" של איתי מזילו. עשר שנים עברו מאז שאיתי הוציא את אלבום הבכורה שלו, "So Far the View" ועד שהוציא את האלבום החדש. שמעתם על בישול איטי? אז זה בישול איתי (סליחה, לא יכולתי להתאפק). אומנם האלבום הזה התבשל לאט, אבל התוצר הסופי הוכיח שהיה שווה כל רגע. אחד עשר השירים שבאלבום לא רק עומדים כל אחד בפני עצמו, אלא משתלבים יחד לשלם שעולה על סך חלקיו. עם כל זה שאני שונא את המחמאה "זה טוב ברמה של חו"ל", האלבום של איתי (והמוזיקה שלו בכלל) בהחלט מצדיק את הסופרלטיב הזה. לא קשה לזהות את ההשפעות של אומנים שונים מחו"ל על המוזיקה של איתי, אבל הוא מצליח ליצור סגנון משלו ולא להישמע כמו "חיקוי" או "העתקה" של אחרים. האמת? יש שירים באלבום שלא הייתם מופתעים אם הייתה מוציאה אותם להקה כמו "פו פייטרס" למשל. לא, אני לא צוחק איתכם. זה באמת עד כדי כך טוב. לא מאמינים לי? הגיוני, אחרי הכל זו תקופה של חוסר אמונה. הדרך הכי טובה להשתכנע שהאלבום הזה הוא באמת טוב כמו שאני מספר היא פשוט... להאזין לו. בשביל לתת לכם דחיפה קלה לעשות את זה, בואו נצלול ביחד לשירי האלבום.

Dead End Road

כבר על ההתחלה דרך ללא מוצא? זה חלק מהעניין. המילים הראשונות של השיר הראשון כבר אומרות משהו על התקופה שאנחנו נמצאים בה. אם כולם מספרים סיפורים בלי סוף וצריך להתאמץ כדי לגלות את העובדות הבסיסיות, מה הפלא שקשה להאמין למישהו? במצב כזה של חוסר ודאות, איתי מציע לנו ללכת בדרך ללא מוצא. רעיון מעניין, אבל האמת היא שהמסע שלנו רק מתחיל. בשיר הזה אפשר כבר להבחין בקו המוזיקלי שמאפיין את החצי הראשון של האלבום. יש לאלבום מבנה דומה לזה של הר או גבעה. מתחילים יחסית רגוע, מגבירים קצב ומטפסים עד שמגיעים לאמצע האלבום. אחרי שני שירים של "פסגה" מוזיקלית, יש מעין "ירידה" והחלק השני של האלבום הוא רגוע יותר. מזל שהשיר הראשון נותן לנו זריקת אנרגייה מוזיקלית להתחיל את הטיפוס. יאללה, ממשיכים.

Age of Disbelief

השיר השני באלבום, שיר הנושא, הוא בעיניי השיר עם הטקסט החזק ביותר באלבום. אפשר לצטט כמעט כל שורה מהשיר והיא תהיה רלוונטית מאוד בדיון על מצב האנושות כיום. אנחנו מוצפים בכמויות אדירות של מידע והיכולת שלנו לסנן מה חשוב הולכת ופוחתת. הבעיה היא שלמידע לא נכון (שלא לומר שקרי) יכולות להיות השלכות משמעותית ואף הרות גורל. חוסר היכולת שלנו להתמודד עם שטף המידע עלול להוביל לתסכול, לתחושה שאנחנו חיים בתוך כלוב עם מסך קטנטן, כמו שנאמר בשיר. הימים עוברים, תחושת הזמן מיטשטשת ואנחנו מתחילים לאבד קשר עם המציאות כשאנחנו עסוקים כל היום בגלילה בפיד כלשהו. בחוץ יש עולם שגדול יותר מהמכשיר שאנחנו מחזיקים בכף היד שלנו, אבל אנחנו הולכים ומתנתקים ממנו. אפשר היה לשפוך עוד הרים של מילים על הטקסט ועל הפרשנויות שלו, אבל זה רק השיר השני באלבום ויש לנו חתיכת דרך לעבור. המוזיקה בשיר דווקא לא הולכת לכיוון של "נבואת זעם", אבל כן מתכתבת נהדר עם הטקסט. אפשר לשמוע בה את התסכול מהמצב הקיים, את הרצון לשנות ואולי אפילו תקווה שקיימת אפשרות לעשות את זה. אגב, זהו השיר האחרון שאיתי הוציא כסינגל לפני שהאלבום יצא בשלמותו.

Hey Child!

ומהסינגל האחרון שיצא מהאלבום לסינגל הראשון, שיצא כבר לפני שנתיים ואף הספיק בזמנו לזכות בתואר "שיר השנה" של תחנת הרדיו "זה רוק". מאז, מקובל אצלי להתחיל משפט בשיחה עם איתי ב"הלו ילד!". אבל מי זה הילד הזה בעצם? אולי זה בכלל הילד שבפנים? כשאנחנו מסתכלים על העולם, בטח כיום, אנחנו לפעמים מרגישים כמו ילדים. העולם יכול להיראות גדול כל כך ומפחיד כל כך ואנחנו בסך הכל רוצים מישהו שיטפל בנו. כמו בשיר הקודם, גם כאן איתי מציע לנו לשנות קצת את נקודת המבט ולהסתכל קצת מעבר לעצמנו. והרי זאת בדיוק המשמעות של להתבגר, לא? נכון שאנחנו חוששים ורוצים שאחרים ידאגו לנו, אבל בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים להיות מוכנים גם לדאוג לאחרים. בלי הדדיות כל העסק הזה לא יעבוד. מבחינה מוזיקלית, השיר הוא כמעט מיקרוקוסמוס של האלבום כולו. מתחילים רגוע, מגבירים קצב עד לשיא מסוים ולקראת הסוף שוב מרגיעים.

Turning Faithless

אנחנו רגע לפני ה"פסגה" של האלבום, אבל זה לא אומר שאי אפשר לעצור רגע ולנשום נשימה עמוקה. על רקע ההפוגה המוזיקלית שאיתי מסדר לנו, אפשר שוב להרהר במצב העולם ובמקום שלנו בתוך כל הסיפור הזה. ההרהורים האלו חוזרים לאורך כל האלבום וגם הטקסט של השיר הזה עוסק בהם. כמו בשיר הקודם, גם הפעם יש עיסוק בתחושה שהעולם גדול מאוד ואנחנו עלולים ללכת לאיבוד בתוכו ולהרגיש קטנים. ההרגשה הזו מתסכלת וקל מאוד לאבד אמונה במצב כזה. אמונה בעצמנו? אמונה באחרים? אמונה במשהו גדול יותר? התשובה מן הסתם משתנה מאדם לאדם, אבל אני חושב שהרבה אנשים יכולים להזדהות עם התחושות שאיתי מתאר בשיר הזה (ובאלבום בכלל). זהו? נחנו? אפ על הרגליים! יש לנו חתיכת פסגה להעפיל אליה.

Lost the Music

"היי הו". לא, זה לא רפרנס לשיר של "רד הוט צ'ילי פפרס". זה המעבר בין הפזמון לבית השני. לפני שאיתי הוציא את השיר הזה כסינגל, הוא העלה לרשתות החברתיות גריין (טיזר) שהיה בסך הכל אותו "היי הו". איך ששמעתי את זה מייד ידעתי שהולך להיות פה משהו מיוחד ואכן כך היה. השיר הזה הוא פצצה של רוקנרול איכותי שהיה יכול להשתלב בקלות במצעדי פזמונים מעבר לים. כל תו בשיר הוא עונג של ממש והחיבור ביניהם הוא פשוט יצירת אומנות. קצת אירוני בהתחשב בשם השיר, אבל בעיניי זאת המוזיקה שאני שמח למצוא ושמח לעזור לאנשים אחרים לגלות. הטקסט בשיר ממשיך להתכתב עם קודמיו. איבדנו אמון, איבדנו אמונה, אנחנו מרגישים קטנים בעולם גדול, תקועים בדרך ללא מוצא, אז מה נשאר לנו? המוזיקה! בלעדיה אנחנו באמת אבודים. לא הזכרתי עד עכשיו את הספרון שאיתי הוציא כדי ללוות את האלבום (אגיד עליו כמה מילים לקראת הסוף). כמה עמודים לפני השיר הזה, איתי מזכיר לנו להיות אסירי תודה על השירים שהצילו את חיינו פעם אחר פעם. לא לאבד את המוזיקה! אבל איזה לאבד? חכו תראו איזו מוזיקה מחכה לכם בחלק השני של "פסגת האלבום". לא אגלה לכם עדיין, אולי רק בלחישה...

This is a Whisper

גבירותיי ורבותיי, קבלו רוקנרול לפנים!! זאת לא לחישה, זה הר געש מתפרץ של מוזיקה משובחת. דיסטורשן למכביר, עבודת גיטרה מופלאה ושאר הכלים שמשלימים את התמונה יחד עם השירה של איתי. לא מספיק? אז איתי מביא פה גם חתיכת מכפיל כוח: ענבר קופרק והקול העוצמתי שלה שאפילו "רק" בתור קולות רקע משדרג את כל חוויית השיר בכמה וכמה רמות. שיר שמעיף את המוח מהצליל הראשון ועד לאחרון. שוב אני אומר: אם שיר כזה היה יוצא בחו"ל הוא היה חורך את המצעדים. יש המון כאב בטקסט. פצע עמוק שכמה שמנסים לטפל בו בשקט, בצד, בסוף הוא הופך מלחישה לצעקה. שוב תחושת הבדידות והתסכול הנוראי שבא בעקבותיה. דברים מצטברים ומצטברים עד שהכל מתפוצץ. ועם פריקת התסכול האולטימטיבית הזאת, אנחנו מוכנים להתחיל את "הירידה מהפסגה" ולהגיע לחלק השקט יותר של האלבום.

Layers Upon Layers

אחרי כל הפיצוצים ופריקת התסכולים של שני השירים הקודמים, אנחנו מגיעים לשכבות שמתחת. כל אותם דברים שהתפרצות הר הגעש המוזיקלי העלתה למעלה ועכשיו הם חשופים על פני השטח. פחדים, עצב, חוסר ודאות. שכבות שאנחנו מקלפים מעלינו בדרך לגרעין הפנימי. איתי לא חושש לגעת בעצבים החשופים הללו והוא עושה זאת עם מגע מוזיקלי רך ומלטף. העדינות הזאת תלווה אותנו מעכשיו ועד סוף האלבום.

Ten Years in a Heartbeat

איך אפשר להעביר עשר שנים בשנייה אחת? אולי עם פסנתר. בשיר הקצר ביותר באלבום, זה רק איתי והפסנתר. יחד הם לוקחים אותנו הלאה אל השיר הבא, שבו אנחנו ניפרד קצת ממוטיב ההר ונעבור לנוף שונה לגמרי.

Dreamsailor

עוגן הרם! טיפסנו על הר, כמעט סיימנו לרדת ממנו ועכשיו פתאום מפליגים? מישהו בכלל זוכר שהתחלנו בדרך ללא מוצא? ואיזו הפלגה חלומית איתי מסדר לנו פה, בסיוע שתי זמרות ליווי מופלאות. יחד הם מנווטים בים סוער של מחשבות וחלומות. השיר מנסה למצוא את הדרך להפליג מעבר לסערה ואולי, בסוף, למצוא קצת שלווה. האם אפשר להגיע לשלווה הזאת במציאות או שרק בחלומות? לא יודע, אבל לפחות למשך ארבע הדקות של השיר אפשר פשוט לעצום עיניים ולהתמסר לשירה ולמוזיקה שמשתלבים בצורה מושלמת ומסדרים לנו שיר שהוא עונג צרוף.

I Summon Beauty

אחרי כל הסערות, הפיצוצים, התסכולים ושאר הדברים הלא פשוטים שהאלבום נוגע בהם, מה בסך הכל אנחנו מבקשים? אולי אפשר לזמן קצת יופי? קצת אמת? שיהיה משהו להתנחם בו. להתנחם אמרתם? אין בעיה. בואו אחריי לשיר האחרון באלבום.

Consolation

האלבום מגיע לסיומו בנימה שהיא אופטימית יחסית. איתי מציע לנו משהו להתנחם בו. נכון, המצב קשה ויש הרבה כאב ותסכול. התחלנו את האלבום עם דרך ללא מוצא ועכשיו איתי מראה לנו כיוון אפשרי להתקדם הלאה. ההצעה שלו? לשחרר את הכאב, להניח לעבר ולזרום עם הזמן קדימה אל עבר העתיד. קל להגיד וקשה לבצע. אין ספק שאיתי מודע לזה ולכן כל מה שהוא יכול לעשות זה רק להציע הצעה. הנחמה האמיתית שאיתי מספק לנו היא המוזיקה, לא רק בשיר הזה אלא בכל האלבום.

נו? השתכנעתם? כמו איתי, בסופו של דבר כל מה שאני יכול לעשות הוא להציע הצעה. כבר שנים שאני נחשף לדברים שקורים בסצנת המוזיקה המקומית. יש הרבה דברים שעוברים מתחת לרדאר וחלקם טובים ממש. האלבום של איתי הוא בעיניי מעבר לזה. לא סתם המשפט הראשון בסקירה כלל את צמד המילים "אלבום מופת". אני לגמרי חושב שהאלבום הזה ראוי למילה מופת. יש כאן מופת של התמדה, מופת של יצירה, מופת של בחירת שותפים לדרך, מופת של חיבור כל החלקים לכדי שלם שיתעלה עליהם, מופת של מה שתרצו. לא רק שאיתי משקיע עבודה ונותן את הנשמה, הוא גם נותן משהו מעבר. כדי לא להשאיר את החוויה של האלבום רק במרחבי הסייבר הקרים והמנוכרים, איתי גם הוציא את האלבום כדיסק. להחזיק ביד אלבום; להריח את הריח אחרי שמוציאים אותו מהעטיפה בפעם הראשונה; להכניס אותו בחרדת קודש למחשב או למערכת; לשים אוזניות ו/או להגביר את הווליום ואז, ברגע קסום אחד, ללחוץ "פליי". אין שירות סטרימינג בעולם שיכול להחליף את התחושות האלה. איתי הגדיל לעשות והתעלה גם על זה. לצד האלבום יצא גם ספרון. חוץ ממילות השירים, הספרון מכיל גם תמונות נהדרות וטקסטים נוספים שאיתי כתב ושהופכים את ההאזנה לאלבום לחוויה שלמה שלא תמצאו כמוה בשום מקום אחר. אמרתי שאני יכול רק להציע, אז הינה ההצעה שלי: החגים בפתח. קנו לעצמכם מתנה לחג (מתנה, מתנה, מתנה לחג) ואם לא לעצמכם אז לאנשים שאתם אוהבים. כמובן שאפשר לקנות את האלבום בכל שירותי הסטרימינג, אבל הצעת ההגשה שלי היא לכל הפחות לקנות גם את הספרון, שיהיה משהו מוחשי ביד. השילוב שלו עם האלבום הוא שדרוג משמעותי. בסוף, הדרך היחידה שבה (אולי) תאמינו לכל מה שכתבתי היא אם תבדקו בעצמכם. פנו לעצמכם שעה להאזנה (האלבום קצר יותר, אבל תמיד טוב לקחת טווח ביטחון). ספרון ביד, אלבום מוכן לניגון באמצעי איכותי (לא רמקול של הטלפון!), לקחת נשימה עמוקה ו... ללחוץ על הכפתור. ברוכים הבאים לאלבום מופת.

להאזנה: Spotify, Apple Music

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט