ב- 22 ליולי, 1966 John Mayall הוציא את "Breakers with Eric Clapton" - אלבומו השני והראשון עם ההרכב "John Mayall & the Bluesbreakers".
האלבום "Blues Breakers with Eric Clapton" הוא אלבום איקוני שלא רק שסימן נקודת מפתח בקריירה של Eric Clapton אלא גם הותיר השפעה אדירה על ההיסטוריה של מוסיקת הבלוז והרוק ועל הסאונד ועל אופן השימוש בגיטרה החשמלית.
האלבום המשפיע הזה אולי לא היה מגיע לעולם אלמלא התשוקה של Eric Clapton לבלוז. במרץ 1965, Eric Clapton ו-"The Yardbirds" השיגו את הלהיט הגדול הראשון שלהם עם "For Your Love". ההצלחה המסחרית של השיר הובילה את הלהקה לעבור לכיוון צליל מכוון פופ, מה שתסכל את קלפטון, מוזיקאי בלוז מסור. הוא עזב את "The Yardbirds" עוד ביום יציאתו של השיר.
לאחר שעזב את "The Yardbirds", הצטרף Eric Clapton ל-"John Mayall & the Bluesbreakers" באפריל 1965. זה היה מיד לאחר יציאת אלבומו הראשון של John Mayall, אלבום הלייב "John Mayall Plays John Mayall". האיחוד הזה הפגיש שני וירטואוזים מתחום הבלוז, השירה העמוקה של Mayall וכישורי הבלוז של קלפטון, בעל מוניטין של גיטריסט בלוז עם כישרון יוצא דופן.
בעקבות הצלחת אלבומו הראשון, John Mayall התכוון שאלבומו השני יהווה המשך ישיר לגישת ה"הקלטה החיה". הרעיון היה ללכוד את סולואי הגיטרה המחשמלים שבוצעו על ידי Eric Clapton במהלך ההופעות החיות שלהם. עם קלפטון על הסיפון, John Mayall ראה הזדמנות להציג את הזוהר של עבודת הגיטרה שלו באמצעות אלבום הופעה חיה.
כדי ליצור את הקונספט הזה, ההרכב הקליט סט חי ב- "Flamingo Club" המפורסם בלונדון. ההרכב כלל את Eric Clapton בגיטרה מובילה, John Mayall בשירה ובקלידים, ו- Jack Bruce בבס, אשר זמן קצר לאחר מכן יאחד כוחות עם קלפטון בסופרגרופ האגדי "Cream". הציפייה לאלבום הייתה גבוהה, לאור הכישרון הבולט של המוזיקאים המעורבים.
לרוע המזל, למרות הנתונים המבטיחים, ההופעות החיות שהוקלטו סבלו מבעיות טכניות ומאיכות סאונד ירודה. הן לא הצליחו לתפוס את המהות האמיתית של סולואי הגיטרה המחשמלים של קלפטון ואת הכימיה הכובשת של הלהקה. בשל כך, John Mayall והלהקה קיבלו החלטה קשה לנטוש את קונספט אלבום ההופעה. במקום זאת, הם בחרו להיכנס לאולפן כדי ליצור מחדש את האנרגיה המחשמלת ואת העוצמה של ההופעות החיות שלהם.
הלהקה נכנסה לאולפן עם הרכב מעט שונה להקלטת האלבום. John Mayall בפסנתר, אורגן האמונד, מפוחית ורוב השירה; הבסיסט John McVie, המתופף Hughie Flint וכמובן Eric Clapton בגיטרות ושירה, הלהקה עבדה ועיצבה בקפידה כל רצועה, והצליחה ללכוד את הרגש הגולמי, את הדינמיקה ואת הכימיה בין חברי הלהקה. למרות שינוי התוכניות, הקלטות האולפן הצליחו לשמור על הרוח ועל הספונטניות שאפיינו את ההופעות החיות שלהם, מה שהביא להישג אולפני יוצא דופן.
לאורך האלבום, עבודת הגיטרה של Eric Clapton תופסת את מרכז הבמה, עם צליל סמיך, קראנצ'י, קרמי אך עוצמתי שלא נשמע מעולם. כדי להשיג את הצליל הזה, קלפטון נאלץ להחליף את הציוד שלו. ראשית, הוא קנה גיטרת "Sunburst 1960 Gibson Les Paul Standard" עם שני פיקאפים PAF humbucking. כעת היה קלפטון מצויד בגיטרה שהטון שלה היה רחוק מלהיות רך. הגיטרה והפיקאפים החזקים שלה יכלו לדחוף כמעט כל מגבר לטריטוריות חדשות של דיסטורשיינים וצלילים מתמשכים. אבל כדי להשלים את הסט, קלפטון היה צריך למצוא מגבר עוצמתי, שטני, שיוכל לשחרר את הזעם הגולמי של הגיטרה החדשה שלו. התשובה הגיעה מחנות מוזיקה קטנה במערב לונדון בבעלות Jim Marshal. מוזיקאים רבים בבריטניה חיפשו מגברים חזקים יותר, כאלה שיוכלו להתשוות למגבר "Fender Bassman". ואולם, הואיל והמגבר "Bassman" של פנדר היה נדיר ויקר, Jim Marshal ביקש מאחד העובדים שלו - Ken Bran לבנות אחד שישתווה לו, והוא אכן עשה זאת. זו הייתה הגרסה הבריטית והלא פחות עוצמתית של ה- "Bassman". מגבר משולב Marshall 45 2x12 וואט, שמאוחר יותר קיבל את הכינוי "Marshall Bluesbreaker". וכשקלפטון חיבר את Les Paul החדשה שלו ל- "Marshall Bluesbreaker", התוצאה הייתה לא פחות ממדהימה!!!
(Photo: Michael Putland)
ה- "Gibson Les Paul Standard" שבהמשך קיבלה את כינוי "Beano Les Paul" על שם עיתון הילדים שקלפטון החזיק בעטיפת האלבום, הפיקה מגוון מטורף ומהפנט של צלילים. שני הפיקאפים הפיקו גוון צליל חם ועשיר שהשלים בצורה מושלמת את סגנון הנגינה הנלהב והעוצמתי של קלפטון. אבל מה שדחף את הגיטרה של קלפטון קדימה היה הצליל המובהק של המגבר "Marshall JTM45" שלו, ששונה על ידי Jim Marshall כדי לספק עוד Gain. השילוב האדיר הזה נתן לקלפטון את הכוח והדיסטורשיין שהוא היה צריך כדי ליצור את צליל הבלוז-רוק הייחודי שלו. השילוב שנוצר בין ה- "Beano Les Paul" של קלפטון והמגבר המחודש של Marshall יהפוך לאב טיפוס לאינספור גיטריסטים מושפעים ששאפו ליצור מחדש את אותו הקסם.
ל- "Breakers with Eric Clapton" הייתה השפעה עמוקה על עולם מוסיקת הבלוז-רוק. הוא הפך למדגם מייצג אולטימטיבי של תנועת הבלוז הבריטית של שנות ה-60, מה שהעניק השראה לדור של מוזיקאים להעמיק בז'אנר הבלוז ולהתנסות במיזוגו את תוך מוזיקת הרוק ובהמשך גם המטאל.
למרות שהאלבום לא זכה להצלחה מסחרית מסיבית עם יציאתו, אי אפשר שלא להפריז בחשיבותו כאלבום בלוז מבוסס גיטרה ובהשפעתו המתמשכת על הדורות הבאים של מוזיקאים מכל גווני הקשת. גם עשרות שנים מאז יציאת האלבום, נגני גיטרה עדיין משבחים את הנגינה, הסאונד והסולואים המרגשים והמבריקים של קלפטון באלבום הזה, ורואים בהם "תו תקן" לנגינה בגיטרה במיוחד בז'אנר הבלוז-רוק.
בהערכה רטרוספקטיבית, "Blues Breakers with Eric Clapton" זכה לשבחים כאחד מאלבומי הבלוז הגדולים בכל הזמנים. השפעתו על הפופולריות של הבלוז-רוק היתה עצומה. יחד עם זאת, הוא דחף את Eric Clapton לצמרת רשימת הגיטריסטים הגדולים של התקופה וחיזק את מעמדו בתולדות המוזיקה. מגזינים רבים, כולל "Rolling Stone" ו-"Guitar World", זיהו את האלבום כאלבום חובה לכל חובב גיטרה רציני. בשנת 2003 האלבום דורג במקום ה-195 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין ה"רולינג סטון". הוא גם נבחר במקום ה- 391 ברשימת "All-Time Top 1000 Albums" של Colin Larkin ו- Robert Dimery כלל אותו בספרו "1001 Albums You Must Hear Before You Die".
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט