ב- 9 לאוגוסט 1968 שוחרר באנגליה (וב- 14 ליוני בארה"ב), האלבום "Wheels of Fire", אלבומה השלישי של להקת "Cream".
מעבר לעובדה שהאלבום הזה הוא כנראה שיא היצירה של הלהקה אשר זכה להיכנס לרשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון, הרי שמבחינה היסטורית מדובר באלבום הכפול הראשון בעולם אשר זכה למעמד של פלטינה (מעל מיליון יחידות) במכירות.
התקליט הראשון מורכב משירים שהוקלטו באולפן בשלהי שנת 1967, בעוד שהויניל השני הוקלט בהופעות חיות שנערכו ב- "Fillmore West" וב- "Winterland Ballroom" שבסן פרנסיסקו בראשית שנת 1968.
מדובר בפרויקט שאפתני וניסיוני יותר של השלישיה המדהימה המונה את Eric Clapton, Ginger Baker ו- Jack Bruce. הלהקה הלה כאן צעד אחד רחוק יותר ממה שעשתה באלבומים הקודמים, עם קומפוזיציות מורכבות ושילוב של משקלי א-סימטרים מצד אחד וכניסה לז'אנרים כמו ג'אז תוך הרחבת השימוש בכלי נגינה נוספים כמו כלי נשיפה וכלי מיתר, מנגד.
החומר לתקליט האולפן מורכב משני קאברים לשירי בלוז אותם בחר Eric Clapton, לצד חומר מקורי שנכתב על-ידי שני צמדים. הצמד הראשון, הינם הבסיסט והזמר המוביל Jack Bruce שחבר לתמלילן Pete Brown בכתיבה של ארבעה מתוך רצועות האולפן, כאשר הצמד השני הורכב מהמתופף Ginger Baker אשר כתב שלושה שירים נוספים יחד עם המוזיקאי Mike Taylor.
כאן המקום לציין שבמהלך הסשנים לאלבום כתב קלפטון את השיר "Anyone for Tennis", ששוחרר כסינגל ונכנס גם לפסקול הסרט "The Savage Seven". השיר נכנס גם לגירסאות המורחבות המאוחרות ששוחררו לאלבום.
(Photo: George Stroud)
האלבום כולל את אחד מהשירים הגדולים של הלהקה "White Room", שהינו הקטע הפותח של האלבום אשר שוחרר גם כסינגל והגיע למקום השישי במצעד האמריקני והפך ללהיט הכי גדול של הלהקה. השיר התחיל מקטע של ג'ק ברוס שמבוסס על האקורדים בשיר "Tales of Brave Ulysses" מהאלבום הקודם של הלהקה. את המילים כתב Pete Brown שעזר לג'ק ברוס לכתוב בין היתר גם את הלהיט "Sunshine Of Your Love". המתופף Ginger Baker היה זה שהגה את מקצב הפתיחה אבלה הוא לא קיבל על-כך קרדיט. קלפטון משתמש פה באפקט Wah-Wah בהשפעת Jimi Hendrix. הוא קיבל על זה מקום שני בשירי ה- Wah-Wah הגדולים בכל הזמנים של מגזין "Guitar". במקום הראשון נבחר אגב "Voodoo Child (Slight Return)" של Jimi Hendrix ממנו הושפע אריק קלפטון.
מיד אחר כך מגיעה גירסת הכיסוי לשיר "Sitting on Top of the World" המוכר מהביצוע של Howlin’ Wolf. מדובר בגירסה כבדה במיוחד שהשפעות מצלילי הגיטרה הבוקעים ממנה ישמעו שנה מאוחר בנגינה של Jimmy Page באלבום הבכורה של "Led Zeppelin".
הרצועה "Passing the Time" שנכתבה על-ידי הצמד ג'ינג'ר בייקר ומייק טיילור בנוייה משלושה מקטעים שחוברו להם יחדיו. הוא נפתח בתיפוף מוזר עם הרמוניות ווקאליות, משם אנחנו עוברים לקטע שקט ופסיכדלי הכולל אורגן וויולה, כאשר הקטע השלישי הינו קצבי ורוקיסטי ולאחריו הכל מתפוגג לקטע השני השקט שמוביל אותנו לסיום השיר.
הקו הפסיכדלי נמשך עם הרצועה "As You Said" של הצמד ג'ק ברוס ופיטר בראון שמסיימת את הצד הראשון של הויניל לצלילי גיטרה אקוסטית וויולה עליה מנגן Felix Pappalardi. קטע קסום ויפייפה שנגינת האקוסטית שלו מזכירה לנו שוב מצטלצלת לנו כמו מה ש- "Led Zeppelin" ישמעו כמה שנים מאוחר יותר.
את הצד השני של הויניל באלבום הראשון פותח השיר "Pressed Rat and Warthog" של בייקר וטיילור הכולל קטע דקלום של בייקר אותו הוא ייעד בתחילה לבתו, אך לבסוף ביצע בעצמו.
הקטע "Politician" הוא אחד מהיפים באלבום. קטע בלוז-רוק "קרימי" קלאסי, עם ריף מהפנט ומשפטי גיטרות שהוקלטו בשני ערוצים שונים וצפות לנו בין הרמקולים במיקס הסטריאו.
אנחנו ממשיכים עם הקו הרוקיסטי עם "Those Were the Days" הכולל עבודת תופים וכלי הקשה מדהימה של בייקר והרמוניות ווקאליות יפות של קלפטון וברוס, אשר הזכירו לנו לפרקים אפילו את "Gentle Giant".
הקטע "Born Under a Bad Sign" הוא גרסת הכיסוי השניה באלבום האולפן' לשיר שכתבו Booker T. Jones ו-William Bell וביצע בין היתר Albert King. מוזר שעל-אף שמדובר ששיר שנבחר על-ידי קלפטון לביצוע דווקא לא הוא זה ששר בו, בפרט שיש שמועות שליין הבס המורכב והשונה ממקצב השירה, הקשה מאוד על ג'ק ברוס את השירה.
אלבום האולפן מסתיים עם "Deserted Cities of the Heart" אולי השיר הטוב ביותר בצד השני של הויניל הכולל מקצב פרוע בו הרוק מתמזג עם קצת פולק ואפילו ג'אז עם עבודת בס מדהימה של ג'ק ברוס.
אשר לאלבום ההופעה, הוא כולל 4 שירים שנבחרו בקפידה על-ידי המפיק Felix Pappalardi, אשר גם מנגן בראלום האולפן על מספר כלים, כמו ויולה, אורגן וחצוצרה. השירים נבחרו מתוך שש הופעות שונות שהוקלטו בפילמור וסט ובאולם ווינטרלנד שבסן פרנסיסקו. בבחירה ניסה פפאלדי לאזן בין האגואים המנופחים של כל אחד משלושת החברים. "Traintime" נבחר כדי להבליט את ג'ק ברוס עם נגינת סולו המפוחית שלו, בעוד ש- "Toad" נועד "להרים" לג'ינג'ר בייקר עם סולו התופים שכלול בו, הארוך משמעותית מגרסת האולפן מהאלבום "Fresh Cream". לעומת זאת אריק קלפטון קיבל את רצועות הבלוז הקלאסיות "Spoonful" ו- "Crossroads" שהביצוע המטורף שלו בהופעה הפך להיות לשם נרדף של "אלוהי הגיטרה" ושימש לפסטיבל הגיטרות אותו חנך קלפטון בשנת 1999, כמו גם לשם הקופסא ששחרר בשנת 1988 וכוללת את מיטב הרפרטואר שלו מכל התקופות וההרכבים. מעניין לציין שדווקא אריק קלפטון חשב שהביצוע הספציפי של השיר אשר לא נערך כלל בדרכו לאלבום, לא היה מספיק טוב. מה שכן, הביצוע של "Cream" לשיר הזה השפיעה באופן מיוחד על Geddy Lee בסיסט להקת "Rush", אשר ציין שהנגינה של ג'ק ברוס והאילתורים שלו על גיטרת Gibson EB3 בקטע הזה, לא רק גרמה לו לרצות לנגן בגיטרה בס, אלא לרצות לנגן על בס במסגרת הרכב טריו. כמובן ש- "Rush" יבצעו בהמשך גירסת כיסוי משלהם לשיר, אשר נכללה באלבום "Feedback".
האלבום הזה גם סימן את תחילתו של הסוף של הסופרגרופ האימתני. זמן קצר לאחר השלמת הקלטות האלבום החליטו חברי "Cream" שהם רוצים לפרק את ההרכב. בדרישת הלייבל, הם יצאו לסיבוב הופעות אחרון בסוף 1968, כאשר כמעט כל הסט שנוגן בו כלל שירים מהאלבום הכפול "Wheels of Fire". הלחצים של חברת התקליטים הביאו את הפאוור טריו לשחרר עוד אלבום אחד אחרון בשם "Goodbye", אלבום נוסף שמהווה הכלאה של חומרי לייב ואולפן, אשר יצא בתחילת 1969, לאחר שהלהקה כבר התפרקה.
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט