Judas Priest - Jugulator
ב-16 באוקטובר 1997 יצא ביפן "Jugulator", אלבומה ה-13 של להקת "Judas Priest", שהגיע לארצות הברית ולשווקים נוספים ב-28 באוקטובר 1997.
שבע שנים אחרי "Painkiller", המכונה חזרה לעבוד עם קול אחר ועם הרבה זעם. בשביל מי שחיכה לשמוע שוב את הצליל המוכר, "Jugulator" היה עלול להרגיש כמו דלת שנטרקת בפנים. הגיטרות נמוכות יותר, האווירה חונקת והאלימות מחלחלת כמעט לכל פינה. אבל דווקא האלבום השנוי במחלוקת הזה מאפשר לשמוע עד כמה הלהקה הייתה מוכנה להסתכן כדי להמשיך להתקיים. גם כשהתוצאה אינה אחידה, קשה להאשים אותה בחוסר מחויבות.
עזיבתו של Rob Halford ב-1992 הותירה חלל שהיה גדול בהרבה ממשרת סולן פנויה. אחרי שני עשורים שבהם הקול שלו נעשה חלק מההגדרה של הבי מטאל, עצם המחשבה על "ג'ודאס פריסט" בלעדיו דרשה מהמעריצים לשנות הרגלי האזנה. בזמן שהלפורד פנה לדרך חדשה, חבריו נשארו עם השם, עם הגיטרות ועם השאלה איך ממשיכים. התשובה הגיעה מאקרון שבאוהיו, בדמות Tim "Ripper" Owens.
אוונס כבר שר בלהקת "Winters Bane" וביצע את שירי "פריסט" במסגרת הרכב המחווה "British Steel". קלטת וידאו של הופעתו הגיעה אל המתופף Scott Travis ומשם אל חברי הלהקה. הסיפור נשמע כמעט מופרך. מעריץ מוזמן לאודישן אצל גיבוריו, שר את "Victim of Changes" ומקבל את התפקיד. אלא שהקול שהביא איתו היה אמיתי מאוד. הגבוהים היו שם, וגם העוצמה, אבל לצדם הגיעו חספוס וגוון מאיים שהרחיבו את אפשרויות ההבעה של הלהקה.
חשוב לזכור שרוב החומר כבר נכתב לפני הצטרפותו. הגיטריסטים Glenn Tipton ו-K. K. Downing כתבו את המוזיקה, וטיפטון את המילים. יחד עם הבסיסט Ian Hill ועם טראוויס הם בחרו בגישה קשוחה יותר, עם כיווני גיטרה נמוכים וריפים שנותנים למשקל ולקצב תפקיד מרכזי. ההפקה הופקדה בידי טיפטון, דאונינג ו-Sean Lynch, וההקלטות נערכו בשנים 1996-1997, בין היתר באולפני "Silvermere" שבסארי. אוונס תיאר בהמשך עבודה מתישה על טייקים חוזרים, כשחברי הלהקה בודקים עד לאן אפשר למתוח את קולו.
התוצאה משלבת את הדיוק של ההרכב עם גרוב מטאל, ת'ראש ונגיעות קוליות שנושקות לדת' מטאל. אפשר לשמוע בה את שנות התשעים, אבל גם את ההמשך ההגיוני לצדדים הקיצוניים של "Painkiller". הגיטרות התאומות עדיין מחליפות מהלומות, והדאבל בס של טראוויס עדיין דוחף מאחור. ההבדל הוא בתחושה. פחות מרחב להמנונים ולמלודיות שמתרוממות מעל השיר, יותר ריפים שחופרים מתחת לרגליים. לפעמים זה מסעיר, ולפעמים התחושה היא שהלהקה מתעקשת להכביד גם כששיר מסוים היה מרוויח מקצת אוויר.
שיר הנושא "Jugulator" מכניס אותנו פנימה דרך רעשים מכניים וגיטרות שנשמעות כמו מנוע שמנסה להתניע מתוך חלום רע. כשהקצב מתייצב והקול של אוונס ננעץ בו, מקבלים הצגת תכלית של ההרכב החדש. המפלצת הממוכנת שבמילים מתאימה לצליל. הריף טוחן, התופים נוהמים והגיטרות חותכות מעליהם. יש כאן המשכיות ברורה לדימויים של הלהקה, אלא שהפעם קשה למצוא גיבור שיציל את העולם מהיצור שמגיח אליו.
השיר "Blood Stained" ממקד את האיום באנשים עצמם. מאחורי הפזמון החוזר מסתתר כתב אישום נגד מלחמות, טיהור אתני ופוליטיקאים שמנסים להסתיר את הדם שעל ידיהם. הגיטרות יוצרות תנועה כבדה שאפשר להניד אליה את הראש, ואוונס מחליף בין נשיכה נמוכה לצרחות גבוהות. בעינינו, זה אחד המקומות שבהם הכיוון החדש עובד היטב. הריף והחזרה המילולית מחזקים זה את זה, והכעס מקבל כתובת.
רצף השירים "Dead Meat", "Death Row" ו-"Decapitate" מבהיר גם את מגבלות האלבום. יש כאן נגינה מדויקת וריפים כוחניים, אבל הצטברות הדימויים האלימים והעיבודים הדחוסים עלולה להקהות את האפקט. דווקא הכישרון של הנגנים גורם לנו לרצות יותר הבדלים בין הצבעים. במקום שבו האלבום משנה את הקצב הפנימי ונותן למתח להיבנות, הוא מצליח לפגוע עמוק יותר.
זה בדיוק מה שקורה בשיר "Burn in Hell". הפתיחה המאופקת יחסית, השירה הנמוכה והגיטרה שמטפטפת איום מאפשרות לנקמה שבמילים לבעבע לפני ההתפרצות. בהמשך המהירות עולה, ואוונס עובר מהתגרות כמעט מדוברת לשירה שתופסת את כל החלל. כאן הטווח שלו משרת סיפור ולא רק מפגן יכולת. הקליפ קיצר את השיר, אבל גרסת האלבום, שנמשכת קרוב לשבע דקות, מאפשרת להרגיש את כל הדרך מן האיום אל ההסתערות.
השיר "Brain Dead" מוסיף לאלבום סוג אחר של אימה. הדובר לכוד בגוף שאינו מגיב, כשהתודעה ממשיכה לקלוט את מה שקורה סביבו. החזרתיות והתחושה המוגבלת של התנועה המוזיקלית מקבלות כאן משמעות מטרידה. אחרי כל כך הרבה תיאורי כוח ואלימות, חוסר האונים הזה מצליח לערער דווקא מפני שאין ממנו מוצא. זה רגע שמעניק לחושך של האלבום עומק אנושי.
לקראת הסיום מגיע השיר "Bullet Train", והאלבום חוזר לדהור. הריף, התופים והצרחות יוצרים תחושת תאוצה, אבל המילים מציירות גם לחץ נפשי והתפוררות פנימית, כאילו המהירות עצמה חודרת אל הראש. זה אחד החיבורים המשכנעים בין הסגנון החדש לבין הדחף המוכר של הלהקה, והוא גם זיכה אותה במועמדות לגראמי בקטגוריית ביצוע המטאל הטוב ביותר ב-1999.
ואז מגיע השיר "Cathedral Spires", ולפתע כל מה שהיה חסר בחלקים מהאלבום מוצא את מקומו. במשך יותר מתשע דקות הלהקה בונה דרמה שמתחילה בגיטרה נקייה ובשירה מלאת כמיהה, ומתרחבת בהדרגה למראה של עולם גוסס. המעברים בין השקט להתפרצויות נותנים למשקל משמעות, והגיטרות שבות לדבר במשפטים מלודיים שאפשר להישאר איתם גם אחרי ההאזנה. אוונס נשמע כאן אדיר, לא רק כשהוא מטפס גבוה, אלא גם כשהוא מחזיק את המתח ומאפשר לפחד ולתשישות להישמע.
בחלקו האחרון של "Cathedral Spires" השירה החוזרת והבנייה ההדרגתית יוצרות תחושה כמעט טקסית. אחרי אלבום שמרבה לתקוף, הסיום הזה מצליח גם לרגש. דאונינג עצמו כתב לימים שהלהקה האמינה שהיא יוצרת קלאסיקה, והביע צער על כך שהשיר לא קיבל את מקומו על הבמה. אנחנו בהחלט מבינים אותו. יש כאן יצירה שעומדת בזכות עצמה, ואחד הנימוקים החזקים ביותר לחזור אל התקופה הזו בלי להסתפק בתווית "האלבום בלי הלפורד".
גם העטיפה של Mark Wilkinson מחברת את הפרק החדש לעולם החזותי של הלהקה. היצור הביומכני, המתכת והאש ממשיכים שפה שכבר הכרנו, אבל כאן המפלצת משתלטת על התמונה. זה דימוי שמתאים לאלבום שבו הטכנולוגיה, הגוף והאימה מתערבבים כמעט ללא הפרדה.
עם יציאתו הגיע "Jugulator" למקום ה-82 במצעד האלבומים האמריקאי, והתגובות אליו היו חלוקות. אוונס המשיך עם הלהקה גם לאלבום "Demolition" משנת 2001, עד לחזרתו של הלפורד ב-2003. במבט לאחור, קל להבין מדוע האלבום הזה נשאר שנוי במחלוקת. הוא דורש מהמאזין לקבל גם קול חדש וגם שינוי בסדרי העדיפויות המוזיקליים באותה נשימה.
בעינינו, "Jugulator" מרוויח מהאזנה שאינה עסוקה כל הזמן בשאלה מי חסר בחדר. יש בו עודף כובד, כמה קטעים פחות זכירים והזדמנויות שלא מוצו, אבל יש בו גם להקה חיה, זמר מצוין ונכונות לקחת סיכון. בעיקר, יש בו שירים שמצדיקים את קיומו הרבה מעבר לחשיבותו ההיסטורית. הסיום המופלא שלו מזכיר שגם בתוך הפרק הקודר הזה, "ג'ודאס פריסט" עדיין ידעה להרים את המבט אל השמים.
להאזנה: YouTube Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות