Judas Priest - Killing Machine
עודכן: לפני 16 שעות
ב-9 לאוקטובר 1978 יצא "Killing Machine", אלבומה החמישי של להקת "Judas Priest", שהגיע לארצות הברית ב- 28 לפברואר 1979 בשם "Hell Bent for Leather".
יש רגעים שבהם להקה מבינה שאפשר לומר הרבה גם בשלוש דקות. אחרי הדרמה, המורכבות והאווירה הקודרת של "Stained Class", "ג'ודאס פריסט" התחילה כאן לכתוב שירים שיודעים בדיוק לאן הם הולכים. הריפים התקצרו, הפזמונים התחדדו והגיטרות קיבלו יותר מקום לנשוך. בתוך התהליך הזה נולד גם המראה שנדמה היום כאילו תמיד היה חלק מהמטאל. העור השחור, הניטים והביטחון הבימתי התאימו למוזיקה שהלכה והתפשטה מכל מה שעיכב אותה בדרך אל הקהל.
שנת 1978 הייתה עמוסה במיוחד עבור הלהקה מבירמינגהם. "Stained Class" יצא בפברואר, וחודשים ספורים אחר כך כבר הוקלט אלבום נוסף. הסולן Rob Halford, הגיטריסטים K. K. Downing ו-Glenn Tipton, הבסיסט Ian Hill והמתופף Les Binks הגיעו אליו עם ניסיון שהצטבר בדרכים ועם שאיפה ברורה להרחיב את מעגל המאזינים. החיבור בין שתי הגיטרות כבר היה מרכיב מרכזי בצליל שלהם, אבל כאן הן למדו לעבוד גם בתוך שירים ממוקדים, כאלה שהקהל יכול לתפוס כבר בשמיעה הראשונה.
ההקלטות נערכו באוגוסט 1978 בלונדון, באולפני "Utopia" ו-"CBS", עם James Guthrie כמפיק וכטכנאי הקלטה, לצד הלהקה בהפקה משותפת. הסאונד מאפשר לשמוע את השינוי בלי להפוך את האלבום למוצר מבריק מדי. לבס של היל יש משקל, לתופים של בינקס יש תנועה, ובין הגיטרות נשאר מספיק מרווח כדי להבחין בפרטים. טיפטון ודאונינג ממשיכים להחליף עקיצות וסולואים, אבל עכשיו כל תוספת צריכה לשרת את השיר. זה פחות אלבום של מבנים מפותלים ויותר אלבום של אופי.
השיר "Delivering the Goods" פותח בהצהרת כוונות שקשה לפספס. הגיטרות מתקדמות בריף שמנוני ומלא ביטחון, וחטיבת הקצב משאירה לו מספיק מקום להתנדנד. הלפורד שר כאילו הוא כבר רואה מולו את האולם המלא, ועובר מהנמוכים המחוספסים לצעקות הגבוהות בלי לאבד את תחושת ההנאה. המילים מבטיחות כוח, רעש וביצוע ללא פשרות, והלהקה מגבה כל הבטחה. יש כאן עדיין לא מעט רוקנרול, וזה בדיוק הקסם. לפני שהמטאל שלהם יהפוך למכונה משומנת לחלוטין, אפשר לשמוע אותה רוקדת.
השיר "Hell Bent for Leather", שכתב טיפטון, דוחס לתוך פחות משלוש דקות את אחת מתעודות הזהות המזוהות ביותר עם הלהקה. הריף הקצבי דוהר קדימה, הלפורד מתאר דמות מסתורית שחולפת בכביש, והסולו מחדד את תחושת המרדף. אין כאן שנייה מיותרת. גם מבלי לראות את האופנוע על הבמה, אפשר כמעט לשמוע את המנוע. החיבור בין השיר לבין הופעות הלהקה הפך אותו להרבה יותר מעוד רצועה טובה, אבל ההקלטה עצמה מחזיקה מעמד בזכות כתיבה מדויקת וביצוע מלא תנופה.
השיר "Take On the World" מראה לאן השאיפה להגיע לקהל רחב יכולה לקחת אותם. התופים המודגשים, הקצב שקל להצטרף אליו והפזמון שנבנה לשירה משותפת מזכירים את המחשבה שמאחורי "We Will Rock You" של להקת "Queen". את הפיתולים מחליפה קריאה להתלכד ולהרגיש כוח בתוך קבוצה. כשהסינגל הגיע למקום ה-14 בבריטניה בתחילת 1979, "פריסט" הוכיחה שהקול שלה יכול להגיע גם מעבר למעגל מעריצי המטאל.
דווקא בין ההצהרות הגדולות מתחבאים כמה מהצבעים המעניינים של האלבום. השיר "Evening Star" נשען יותר על מלודיה ועל תחושת כמיהה, בעוד ש- "Burnin' Up" משאיר מקום לגרוב, לחום ולמתח. מנגד, "Running Wild" מחזיר את הדופק למעלה עם גיטרות נמרצות ורוח של השתחררות. אלה לא קטעים שנשמעים כולם כמו ניסוי מוקדם לקראת "British Steel". יש בהם להקה שעדיין נהנית מהאפשרות לנוע בין הארד רוק, מטאל ושירים עם פוטנציאל של סינגלים מצליחים.
שיר הנושא "Killing Machine" מוסיף צד מטריד יותר. מתחת לריף הישיר מסתתר דובר שמתייחס לאלימות כאל עבודה ולכסף כאל הצדקה מספקת. הלפורד לא צריך להפוך את הביצוע למחזה אימה כדי להעביר את הקור הזה. זה אחד הרגעים שמזכירים לנו שגם כשהלהקה הופכת נגישה יותר, היא לא מוותרת לגמרי על החושך.
השיר "Before the Dawn" הוא הרגע שבו כל העור והמתכת מפנים מקום לפגיעות. הגיטרה האקוסטית והחשמלית המלודית יוצרות מרחב קטן ואינטימי, והלפורד מוריד את העוצמה ומבקש להחזיק עוד קצת במי שעומד לעזוב. הסולו לא מנסה לנצח את הכאב באמצעות מהירות, אלא ממשיך אותו במשפטים קצרים. זו בלדה יפהפייה, ובעיקר תזכורת לכך שהגדולה של הלפורד נמצאת גם ביכולת שלו לרסן את הקול שלו.
כאן חשוב להבחין בין שתי ההוצאות. המהדורה הבריטית המקורית כללה עשרה שירים. כשהאלבום הגיע לארצות הברית ב-1979, חברת "Columbia" הוציאה אותו בשם "Hell Bent for Leather", ונוספה אליו גרסת הכיסוי "The Green Manalishi (With the Two-Pronged Crown)", שכתב Peter Green עבור להקת "Fleetwood Mac". השיר מופיע גם במהדורות מאוחרות של "Killing Machine", ולכן קל לחשוב שהיה חלק מהאלבום מלכתחילה. במהדורת 2001 נוספו גם "Fight for Your Life" וגרסת הופעה של "Riding on the Wind", תוספות מאוחרות שאין לבלבל עם ההקלטות המקוריות.
הביצוע של "פריסט" ל-"The Green Manalishi (With the Two-Pronged Crown)" פשוט אדיר!!! הגיטרות מכפילות את הכוח של הריף, וההרמוניות הקוליות מוסיפות לו תחושה כמעט טקסית. גרין כתב שיר אפל שכבר נשא בתוכו את חומרי הגלם האלה, והלהקה ידעה לחשוף אותם בדרך שלה. זו דוגמה מצוינת לגרסת כיסוי שמכבדת את המקור ומקבלת אישיות משל עצמה, ואחד השירים שימשיכו איתם אל הבמה ואל ביצוע מושלם ואלמותי באלבום "Unleashed in the East".
גם העטיפה שיצר Rosław Szaybo מציגה את השינוי בלי צורך בהסברים. הפנים, המשקפיים, העור והניטים יוצרים דמות שאינה מזמינה אותנו להכיר את האדם שמאחוריה, אלא להרגיש את האיום ואת המשיכה שבה. בתקופה הזו הלפורד הביא אל הבמה את מראה העור שהושפע מתרבות המועדונים הגאה. הקהל אימץ את הדימוי גם בלי להכיר בהכרח את מקורותיו, ובהמשך הוא יהפוך לחלק מהשפה החזותית של המטאל כולו.
מבחינה מסחרית האלבום הגיע למקום ה-32 בבריטניה, וההצלחה של "Take On the World" העניקה ללהקה חשיפה חשובה. זה היה גם אלבום האולפן האחרון שלה עם בינקס, שהסגנון שלו מעניק לשירים גמישות. ב-1979 יגיע "Unleashed in the East", וב-1980 "British Steel" יהפוך את הגישה הישירה הזו לאחד הניצחונות הגדולים של הלהקה.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות