ב- 3 לספטמבר 1990 התגלה "משכך הכאבים" הטוב ביותר במטאל. האלבום "Painkiller" של "Judas Priest" !!!
"ג'ודאס פריסט" היא ללא ספק אחת מהלהקות שעיצבו את עולם המטאל. נכון, היא לא ממש נמנית על דור המייסדים של הז'אנר, אבל היא בהחלט הייתה שם בשנים הראשונות, השפיעה, לימדה ושימשה מודל לחיקוי ללהקות המטאל הצעירות שבאו אחריה, החל מהצליל והסגנון המוזיקלי ועד למראה החיצוני וההופעה.
וכמו כל מרצה טוב באקדמיה, "Judas Priest" לא שקטה על השמרים בתחום ההוראה, אלא למדה, החכימה והתפתחה בעצמה, עד שבראשית שנות השמונים, נדמה היה כי היא פיצחה את הנוסחא עם רצף של אלבומי מופת כמו "British Steel", "Screaming for Vengeance ו- "Defenders of the Faith" שהעלו אותם לצמרת המטאל העולמי.
אבל דווקא אז, בשיא ההצלחה והפופולריות, לוחצת "Judas Priest" על כפתור ה- "Turbo" ומשחררת אלבום מסחרי ומסונתז, אשר למרות שאנחנו אוהבים אותו מאוד באופן אישי, הצליח להבריח חלק ממעריציה. אבל זה לא נגמר בכך, כי הניסיון של הלהקה "לתקן תוך כדי נסיעה" עם "Ram It Down" כמעט והביא להתהפכות והתרסקות...
הראשון לשלם את מחיר "הנהיגה הרשלנית" היה המתופף הוותיק Dave Holland, אשר הוחלף על-ידי Scott Travis שניגן קדום לכן בלהקת "Racer X" האמריקאית. מעבר לעובדה שסקוט הפך להיות המתופף הוותיק ביותר של הלהקה אשר מנגן איתה עד היום, הרי שצירופו להרכב היה אחד הגורמים שהפכו את האלבום הזה לאחד מהאלבומים הגדולים של הלהקה ולאחד הבולטים במטאל.
טרוויס הביא עימו ללהקה סגנון תיפוף עוצמתי ואנרגיות מחודשות, ועל-אף שלא היה שותף כמעט בתהליך היצירה של האלבום, הרי שהשפעתו על האופן בו הוא נשמע היתה מהותית וניכרת כמעט מכל שיר.
את ההשפעה של Scott Travis ניתן לשמוע כבר בשניות הראשונות של האלבום, עם הדאבל בייס והתיפוף העוצמתי והמוטרף שנותן את הטון לשיר הנושא "Painkiller". נראה כי ה- BPM המוגבר של טרוויס מושך את הגיטרות של Glenn Tipton ו- K. K. Downing אחריו עמוק אל תוך הספיד מטאל, עם אחד מהשירים החזקים ביותר של הלהקה. לא לחינם ציין Rob Halford בראיון למגזין "!Kerrang" בשנת 2013 כי זהו השיר שהוא הכי גאה בכתיבה שלו. ה- "Painkiller" הינו סוג של סייבורג, גיבור על מתכתי, שמופיע על עטיפת האלבום והגיע להציל את האנושות מכוחות הרשע.
אבל האלבום הזה הוא לא רק טרוויס כמובן, הוא משלב בין ריפים עצבניים, סולואים מלודיים ויכולת שירה בלתי נתפסת ששוברת את מחסום הקול בבומים על קוליים. Glenn Tipton ,K. K. Downing ו- Rob Halford פשוט נמצאים כאן בשיאם הן מבחינת כתיבה והן מבחינת ביצוע.
האלבום הזה לא עוצר לרגע ולא נותן לך מנוח עם מתקפה של ריפים מנסרים, סולואים מושחזים ושירה מלודית ועוצמתית. "Hell Patrol" שמתייחס לטייסי חיל האוויר האמריקאי במלחמת המפרץ הראשונה, אשר הפציצו בגיחות חוזרות ונשנות מטרות בעירק בכדי למנוע את ירי טילי הסקאד, האקדחים המעשנים של "All Guns Blazing" שיורים בקצב האש המטורף של Scott Travis ו- Ian Hill ואשר כל מטרתם לזרוע הרס, "Leather Rebel" שמהווה מעין אוטוביוגרפיה של Rob Halford ואיכשהו מצליח להישאר מלודי וקליט למרות קצב הדאבל בייס המהיר, "Metal Meltdown" עם עבודת הגיטרות המדהימה של הצמד Downing ו- Tipton על גבול הת'ראש, "Night Crawler" האפל והכבד עם קטע הדקלום הקריפי והגיטרה המצמררת, "Between the Hammer & the Anvil" הטעון והמלודי ו- "One Shot at Glory" המלחמתי, כולם שירים מצויינים ששומרים על רמה גבוה ביותר, עם סאונד וסגנון אחידים פחות או יותר.
אבל אז מגיעה לה ההפתעה של האלבום מבחינתנו. "A Touch of Evil" שיר שהינו עוף מוזר ושונה ביחס ליתר האלבום וללא ספק אחד הגדולים שבו. השיר הזה הוא היחידי באלבום שנכתב יחד עם המפיק Chris Tsangarides, אשר כתב את הריף המוביל שלו. בניגוד לרוב הקטעים באלבום, השיר הזה משופע בסינתסייזרים שמנוגנים על-ידי לא אחר מאשר Don Airey המוכר לנו בין היתר מעבודתו עם Ozzy Osbourne, Gary Moore וכמובן "Deep Purple". ואיזה סולו מלודי ומדהים, על גבול הקלאסי, נותן כאן טיפטון, איזו שירה של Rob Halford שמצד אחד מאוד מלודי ועדין ואפילו מזכיר לנו את עצמו בשיר "Night Comes Down" מהאלבום "Defenders of the Faith", ומצד שני מחוספס ונוגע כאן בשחקים. השיר הזה מצמרר אותנו כל פעם מחדש וזה בהחלט לא רק צליל הפעמון בפתיחה שלו. כותרת השיר ומילות השיר מעניקים את התחושה שמדובר כאן על סוג של שיר אפל המדבר על מגיה שחורה או מעשי שטן, אבל הלפורד הפתיע וציין שמדובר בסוג של שיר אהבה.
כאן המקום לציין שהגירסה המורחבת של האלבום משנת 2011 כוללת שיר נוסף - "Living Bad Dreams", אשר הוקלט בסשנים של האלבום ואשר גם בו Don Airey מנגן בקלידים. מדובר בסוג של בלדה שקטה, אשר ככל הנראה נותרה מחוץ לאלבום בשל סגנונה המעט שונה.
האלבום הזה הגיע למעמד של אלבום זהב חודש אחד לאחר יציאתו והוא נמכר נכון להיום בלמעלה משני מליון עותקים ברחבי העולם. אבל יותר מאשר ההצלחה המסחרית היחסית, האלבום הזה החזיר ל"ג'ודאס פריסט" את הרלוונטיות שהיתה חסרה לה במחצית השניה של שנות השמונים.
אולם באופן מצער, דווקא אז החלו להתגלע חיכוכים בין חברי הלהקה, חיכוכים אשר הלכו והתעצמו על רקע רצונו של Rob Halford לעבוד במקביל עם הרכב צדדי. יתר חברי הלהקה חשבו שהלפורד צריך להקדיש את כל כולו ללהקה, במיוחד בתקופה בה הם הצליחו להחזיר לעצמם את הפופולריות, אך הלחץ הגובר על הלפורד נתן את אותותיו עד שבשנת 1992 הוא הודיע ללהקה, באמצעו, הפקסימיליה, כי הוא עוזב. הלפורד התמקד בשנים הבאות בהרכבי הסולו שלו "Fight" ו- "Halford" אך יחזור ובגדול ללהקת האם בשנת 2005.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט