Kansas - Point of Know Return
ב-11 באוקטובר 1977 יצא "Point of Know Return", אלבומה החמישי של להקת "Kansas", אחד האלבומים שמצליחים להכניס סערה של רוק מתקדם, גיטרות וכינור לתוך תקליט שכבש גם את המצעדים.
ספינה עתיקה מתקרבת אל קצה העולם, אל המקום שבו המפות נגמרות והלא נודע מתחיל. על עטיפת האלבום החמישי של "Kansas" הסכנה הזאת נראית כמעט מוחשית, אבל בתוך התקליט עצמו מתרחשת הרפתקה מרתקת לא פחות. שישה מוזיקאים שנמצאים בשיא הצלחתם מותחים את הגבולות של הרוק האמריקאי, משחקים במקצבים, מעמתים כינור עם גיטרות חשמליות, ולצד כל המורכבות הזאת מצליחים לגעת בנצח דווקא באמצעות מנגינה אקוסטית פשוטה. זהו אלבום שמזמין אותנו להפליג הרחק, ובאותה נשימה מזכיר לנו כמה קצר המסע.
שנה קודם לכן הצליחה הלהקה לפרוץ עם "Leftoverture", אלבום שהוכיח שאפשר להלביש את התחכום של הפרוג הבריטי במעיל העור של הרוק האמריקאי. "Carry On Wayward Son" הזניק את החבורה למעמד חדש, אבל גם הכניס אותה לסחרור של סיבובי הופעות וציפיות. פתאום, הנגנים שנאלצו להיאבק על כל מאזין היו צריכים להחליט כיצד ממשיכים אחרי הצלחה כזאת, מבלי להפוך לחיקוי של עצמם.
במרכז היצירה ניצבו שני כותבים שונים באופיים. Kerry Livgren, הגיטריסט שאהב קומפוזיציות גדולות וחיפוש רעיוני ורוחני, ומולו Steve Walsh, הזמר והקלידן עם הלהט הבימתי והיכולת להעניק לכל מנגינה כוח אנושי כמעט בלתי נתפס. המתחים הגיעו לכך שוולש התרחק זמנית מן ההרכב במהלך הכנת האלבום, אך לבסוף חזר. סביבם פעלו הגיטריסט Rich Williams, הבסיסט Dave Hope, המתופף Phil Ehart והכנר והזמר Robby Steinhardt. בלי הכינור של האחרון, שהפך את ההרכב למזוהה כל-כך, קשה לדמיין את הצליל של "Kansas".
העבודה החלה ביוני 1977 ב-Studio in the Country שב-Bogalusa, לואיזיאנה, אולם בעיות בציוד הובילו להעברת עיקר ההקלטות ל-Woodland Sound Studios שב-Nashville. Jeff Glixman חזר לעמדת המפיק. בתוך הקשיים והמעברים נוצר אלבום שנשמע מדויק, מגובש ומלא חיים, כזה שבו שום כלי אינו מסתפק בתפקיד של קישוט.
הפתיחה עם "Point of Know Return" היא הצהרת כוונות מרשימה. בתוך קצת יותר משלוש דקות נדחסים חילופי משקלים, משפטי כינור, גיטרות נמרצות ופזמון שאפשר לשיר בקול. הכותרת מחליפה את ה-No ב-Know, משחק מילים שהופך את נקודת האל-חזור למסע אל גבולות הידע. ואולי דווקא כאן נמצא הקסם של הלהקה: סיבוך מוזיקלי שנשמע כאילו נועד מלכתחילה להתנגן ברדיו.
ב-"Paradox" הגיטרות והקלידים מסתבכים זה בזה בעוד הקצב מושך קדימה; "The Spider", קטע אינסטרומנטלי קצר שכתב וולד, מעניק לתופים ולקלידים הזדמנות להשתולל כמעט ללא מעצורים. אין כאן הדגמת כושר לשם הדגמה. גם כשהלהקה משחקת במשקלים ובמעברים, אפשר לחוש מאחורי הכל תשוקה אמיתית לגלות עוד נתיב מוזיקלי.
אנחנו ממשיכים ל- "Portrait (He Knew)" ששואב השראה מדמותו של Albert Einstein ומהמרחק שבין ידע מופלג להבנה מלאה של הקיום. הלהקה יוצרת מתח בין ריפים חדים לפזמון מרחף, כאילו המדע והדמיון מתחרים על אותה פיסת שמיים. ב-"Closet Chronicles" מתפשטת אווירה תיאטרלית וכמעט מסתורית, והנגינה בונה סיפור גדול מהחיים. זהו הפרוג של "Kansas" במיטבו. מתוחכם, מלודי, ובה בעת נגיש במידה מפתיעה.
ואז מגיע "Dust in the Wind", ומזכיר שלפעמים די בכמה מיתרים ובמחשבה אחת בלתי נוחה כדי להגיע אל לב האדם. Kerry Livgren נהג לתרגל בביתו פריטת אצבעות על גיטרה אקוסטית. אשתו Vickie שמעה את המנגינה ושכנעה אותו להוסיף לה מילים, אבל הוא לא חשב שהקטע השקט הזה יתאים ל-"Kansas". כאשר התבקש להביא עוד חומר לאלבום, הוא ניגן אותו בפני חבריו בחוסר ביטחון, אבל להפתעתו הם ממש התלהבו והתעקשו להקליטו. אין כאן גיטרות חשמליות מתפרצות, אלא מרקם אקוסטי שקוף ונגינת כינור אלמותית שחודרת בדיוק למקום הנכון.
ההשראה למילים הגיעה מקריאה בשירה של ילידי אמריקה, ממנו נבע ההרהור על הזמניות של חיי האדם. העיבוד מחביא גם פרט מוזיקלי יפהפה. לצד הגיטרה האקוסטית בכיוון רגיל הוקלטה גיטרה ב-Nashville Tuning, שהמיתרים הנמוכים שלה מכוונים באוקטבה גבוהה יותר, וכך נוצר הברק העדין בפריטה. "Dust in the Wind" הגיע למקום השישי במצעד Billboard Hot 100, אבל עוצמתו האמיתית לא תלויה במספרים, זה המנון מצחי שכל דור מגלה מחדש, משום שכולנו מכירים את התחושה שהזמן חולף מהר מדי.
בצדו השני של הויניל "Lightning's Hand" ו- "Sparks of the Tempest" מכניסים שוב חשמל למערכת. הלהקה מאיצה, נושכת ומזכירה שגם אחרי כל הדיונים על פילוסופיה וגאונות, זו קודם כל חבורת נגני רוק שיודעים להעיף גגות. הבס והתופים מחזיקים את הבניין כולו בזמן שהכינור והגיטרות מטפסים על הקירות.
לקראת הסיום האור מתעמעם. "Nobody's Home" מתארת עולם בלי בני אדם, רעיון שמקבל צבע מצמרר דווקא כשהלחן נשמע מרהיב כל כך. "Hopelessly Human" חותם את האלבום במפגש נוסף בין מוזיקה שאפתנית לבין חולשה אנושית. אחרי מסע אל מעבר לאופק, התשובה לא מחכה בקצה העולם, היא נמצאת דווקא בהכרה במגבלות שלנו.
העטיפה המפורסמת משלימה את המסע. Peter Lloyd צייר ספינה הנראית כאילו היא מתקרבת לשפתו של עולם שטוח, דימוי שהלהקה הגתה ברוח שיר הנושא. לדברי חברי "Kansas", דווקא מנהלם Budd Carr הציע את משחק המילים שבכותרת.
האלבום "Point of Know Return" הגיע למקום הרביעי במצעד האלבומים של Billboard והוסמך לארבע פעמים פלטינה בארצות הברית.
להאזנה: Spotify, Apple Music
תגובות