Kiss - Animalize

ב-13 בספטמבר 1984 הוציאה להקת "Kiss" את "Animalize", אלבום האולפן ה-12 שלה.

שנה בלבד אחרי "Lick It Up", האלבום שבו "Kiss" חשפה לעולם את הפנים שמאחורי האיפור וחזרה למסלול, הגיע "Animalize" כדי להוכיח שהקאמבק לא היה רגע חולף. זהו אלבום קצר, מהיר, נוצץ ואגרסיבי יותר, שמכניס את הלהקה עמוק אל תוך הצליל של אמצע שנות השמונים, אבל גם מתעד הרכב שנמצא שוב בתנועה מתמדת.

הדרך אליו התחילה בעוד שינוי בהרכב. אחרי המתחים שליוו את התקופה סביב "Lick It Up", הגיטריסט Vinnie Vincent עזב, ובאפריל 1984 נכנס במקומו Mark St. John. סיינט ג'ון היה גיטריסט טכני ומהיר במיוחד, בדיוק מה שסצנת המטאל של אותה תקופה דרשה, ו-"Animalize" הפך לאלבום האולפן היחיד של "Kiss" שבו הוא מופיע כחבר רשמי.

את ההפקה הוביל Paul Stanley, כש-Gene Simmons קיבל קרדיט כמפיק שותף ו-Michael James Jackson טיפל בהפקת התופים. ההקלטות נערכו באולפני "Right Track" בניו יורק בין מאי ליולי 1984. אבל מאחורי הקרדיטים הסתתרה חלוקת עבודה הרבה פחות מאוזנת. סימונס הפנה באותה תקופה חלק גדול מהזמן והאנרגיה שלו לקריירת המשחק ולסרט "Runaway", וסטנלי נשאר בפועל להחזיק את העבודה היומיומית על האלבום.

סטנלי תיאר זאת מאוחר יותר בצורה חדה: "הרגשתי נטוש כשהגיע הזמן לעשות את Animalize". לדבריו, סימונס הודיע לו בלי התראה או דיון מוקדם שהוא לא יהיה בסביבה לעבודה על האלבום, נכנס לאולפן והקליט במהירות כמה דמואים ואז יצא לצילומי הסרט. בפועל, סטנלי הפך באותה תקופה למנהיג הלא רשמי של "Kiss", ונשא באחריות העיקרית לניהול תהליך הכתיבה, ההפקה והכיוון המוזיקלי. לכן "Animalize" הוא במידה רבה האלבום שבו סטנלי מחזיק כמעט לבדו את ההגה של הלהקה.

גם בתוך האולפן ההרכב היה פחות קבוע ממה שמרמזת התמונה שעל העטיפה האחורית. Jean Beauvoir ניגן בס בכמה מהקטעים, Bruce Kulick התארח בגיטרה עוד לפני שהפך לחבר רשמי בלהקה, Mitch Weissman הוסיף גיטרות ו-Desmond Child חזר לשיתוף פעולה בכתיבה. התוצאה היא אלבום ששייך ל-"Kiss", אבל נבנה בעזרת לא מעט ידיים נוספות.

מבחינה מוזיקלית "Animalize" לוחץ על דוושת הגז. אם "Creatures of the Night" היה כבד ומאיים ו-"Lick It Up" החזיר את הביטחון, כאן הלהקה נשמעת כאילו היא מנסה לעמוד בקצב של דור חדש של גיטריסטים ולהקות מטאל. התופים של Eric Carr גדולים וחזקים, הסולואים של סיינט ג'ון רצים במהירות מסחררת, וההפקה של סטנלי שומרת את השירים קצרים וישירים.

השיר "I've Had Enough (Into the Fire)" פותח את האלבום בלי הקדמות. סטנלי שר גבוה וכמעט על הקצה, הקצב דוהר והגיטרה של סיינט ג'ון שולחת מיד מסר ברור: "Kiss" של 1984 לא מתכוונת להישמע כמו הלהקה של 1977. זהו אחד מקטעי הפתיחה האגרסיביים ביותר שלה בתקופה הזאת, ושיתוף הפעולה עם Desmond Child מעניק לפזמון בדיוק את "הקרס" המלודי שצריך כדי לאזן את המהירות.

השיר "Heaven's on Fire" הוא הרגע שבו כל המרכיבים מתחברים ללהיט מושלם. הריף פשוט, הפזמון נדבק מהרגע הראשון וההפקה משאירה מספיק מקום לקול של סטנלי להוביל את השיר. הוא הגיע למקום ה-49 במצעד הסינגלים האמריקאי ולמקום ה-11 במצעד הרוק, והפך במהירות לשיר המזוהה ביותר עם האלבום ולאחד מהשירים הבודדים מתקופת הלהקה ללא האיפור שנשארו קבועים ברפרטואר שלה.

השיר "Burn Bitch Burn" מחזיר את המיקרופון לסימונס ואת "Kiss" לצד המלוכלך והפרובוקטיבי שלה. יש כאן ריף כבד ואיטי יותר, שירה נמוכה ואווירה מאיימת, אבל גם טקסט שהתיישן הרבה פחות טוב מהמוזיקה. זהו סימונס ללא פילטרים, לטוב ולרע, ובתוך אלבום מהיר כל כך הקצב הכבד שלו דווקא מעניק שינוי נחוץ.

השיר "Get All You Can Take" הוא אחד הקטעים הפחות מדוברים באלבום, וחבל. סטנלי כתב אותו עם Mitch Weissman ומי שמנגן בו בס הוא Jean Beauvoir. הפזמון הגדול שלו יושב בדיוק בין הארד רוק אמריקאי לבין הגלאם מטאל שהלך והשתלט על התקופה. זה לא שיר שמנסה להמציא משהו מחדש, אבל הוא מציג את הלהקה במצב התקפי, בטוח ומדויק.

השיר "Lonely Is the Hunter" הוא אחד הרגעים האפלים יותר של סימונס באלבום. הקצב פחות דוהר, הבס והריף עובדים יחד בצורה כבדה יותר, ומעליהם מגיע סולו של Bruce Kulick. בדיעבד קשה שלא לשמוע כאן סוג של הקדמה לעתיד, שכן קוליק עדיין לא היה חבר ב-"Kiss", אבל בתוך חודשים ספורים הוא יהפוך לאחד האנשים היציבים ביותר בהרכב המשתנה שלה.

השיר "Under the Gun" שנכתב בידי סטנלי, Eric Carr ו-Desmond Child הוא אולי הרגע הכבד והמהיר ביותר באלבום. קאר דוחף את הקצב קדימה ללא הפסקה, הגיטרות כמעט מתחרות זו בזו, והפזמון נזרק החוצה כמו קריאת קרב. אם מחפשים את החיבור של "Kiss" לבי מטאל של אמצע שנות השמונים, זה אחד המקומות הברורים ביותר למצוא אותו.

השיר "Thrills in the Night" מוריד מעט את המהירות ומעלה את המלודיה. סטנלי כתב אותו עם Jean Beauvoir, והאווירה הלילית והדרמטית שלו מעניקה לאלבום עומק שחסר בכמה מהקטעים האחרים. הוא נבחר לסינגל השני, וגם אם לא שיחזר את ההצלחה של "Heaven's on Fire", הוא נשאר אחד השירים הבשלים והשלמים ביותר באלבום.

השיר "While the City Sleeps" מחזיר את סימונס למרכז עם גרוב כבד יותר ותחושה מעט אפלה. הוא כתב אותו עם Mitch Weissman, והחוזקה שלו נמצאת פחות בפזמון ענק ויותר באווירה. בתוך אלבום שמכוון שוב ושוב למהירות ולשיאים, זהו קטע שמעדיף לזחול וללחוץ.

השיר "Murder in High-Heels" סוגר את האלבום עם כל מה שסימונס אהב באותה תקופה: ריף מלוכלך, טקסט מלא רמיזות וקצב שמחבר בין הארד רוק לגלאם. Bruce Kulick מופיע גם כאן בגיטרה, עוד רמז לאדם שייכנס מיד לאחר מכן לתמונה באופן קבוע. זה לא הסיום החזק ביותר בקריירה של הלהקה, אבל הוא מתאים מאוד לעולם הנהנתני והצבעוני של "Animalize".

גם העטיפה הפכה לאחד הסמלים המזוהים עם התקופה. במקום תמונת להקה בחזית, "Animalize" מציג ערבוב של דוגמאות פרווה של זברה, נמר וחיות נוספות, עם לוגו הלהקה והשם באדום. היא כמעט לא מספרת דבר על חברי ההרכב, אבל אומרת הכול על האינסטינקט, הצבע והראוותנות שהאלבום ביקש לשדר.

מבחינה מסחרית, ההימור הצליח. "Animalize" הגיע למקום ה-19 במצעד האלבומים האמריקאי ולמקום ה-11 בבריטניה. בדצמבר 1984 הוא כבר קיבל מעמד זהב בארה"ב, וב-1990 הוסמך רשמית לפלטינה. ההצלחה של האלבום, ובעיקר של "Heaven's on Fire", הוכיחה שהתקופה ללא האיפור לא הייתה רק ניסיון הישרדות, אלא פרק מסחרי אמיתי בקריירה של "Kiss".

אבל דווקא האיש שאמור היה להיות הפנים החדשות של הגיטרה לא הצליח ליהנות מההצלחה לאורך זמן. במהלך ההכנות וסיבוב ההופעות החל Mark St. John לסבול מבעיה רפואית שפגעה בידיו והקשתה עליו לנגן. הוא הצליח להשתתף רק במספר מצומצם של הופעות, בזמן ש-Bruce Kulick נכנס בהדרגה כמחליף ובדצמבר 1984 הפך לחבר רשמי. ההופעה מדטרויט מאותה תקופה תועדה מאוחר יותר בווידאו "Kiss: Animalize Live Uncensored" והפכה למסמך מצוין של ההרכב החדש בפעולה.

האלבום "Animalize" אינו האלבום המאוזן ביותר של "Kiss" וגם לא הכבד ביותר שלה. הצד של סטנלי מרגיש ממוקד וחזק יותר, בעוד שחלק מהחומרים של סימונס פחות אחידים. אבל דווקא חוסר האחידות הזה מספר היטב את הסיפור של הלהקה באותה נקודת זמן: להקה ותיקה שנאלצה להמציא את עצמה מחדש, אימצה את חוקי המשחק של 1984 והצליחה שוב להישמע רעבה. כשהוא פוגע, ובעיקר בשלישייה "I've Had Enough (Into the Fire)", "Heaven's on Fire" ו-"Under the Gun", הוא מזכיר עד כמה "Kiss" ידעה להפוך שינוי וכאוס לדלק.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר