Mike Oldfield - Crises

ב- 27 למאי, 1983, Mike Oldfield הוציא את אלבומו השמיני "Crises".

עשור אחרי ההשפעה האדירה של "Tubular Bells", הגיע Mike Oldfield לצומת דרכים. הפרוגרסיב רוק כבר לא שלט בשיח התרבותי, הסינת'פופ הפך לכוח המרכזי של התקופה, ורבים מהאדריכלים הוותיקים של הז'אנר ניסו להסתגל לטרנדים המשתנים, בלי להישמע כאילו ויתרו על הזהות שלהם. "Crises" הוא אלבום מרתק בדיוק בגלל זה. אולדפילד מסרב לוותר לחלוטין על אף צד באישיות המוזיקלית שלו. מצד אחד יש כאן שאפתנות אינסטרומנטלית רחבת היקף, מצד שני כתיבת פופ מדויקת וממוקדת להפליא, ובאופן מפתיע האלבום לא נשמע קרוע בין שני העולמות אלא שלם לחלוטין.

האלבום הופק בידי Mike Oldfield והמתופף Simon Phillips, והוא מאמץ הפקה מודרנית, בלי לאבד את האינסטינקט הבסיסי של אולדפילד ליצירות ארוכות ומתפתחות. קטע הנושא "Crises" לבדו נמשך יותר מעשרים דקות, ומתפקד גם כהמשך ישיר ומעודכן לאלבומי המופת של שנות השבעים וגם כהמחשה של השפה המוזיקלית שהפכה אותו למפורסם. הדקות הראשונות חסרות מנוחה בכוונה, משתנות ללא הפסקה דרך מעברים קצביים, מוטיבי גיטרות מצלצלים, טקסטורות מוזיקליות והתפרצויות פתאומיות של אגרסיה. בניגוד למיסטיקה הפסטורלית של "Ommadawn" או לחזרתיות ההיפנוטית של "Incantations", האלבום "Crises" נשמע זורם ואורבני. יש תנועה בכל מקום. אפילו הקטעים השקטים יותר מרגישים טעונים באנרגיה עצבנית.

ההישג האמיתי של יצירת הנושא הוא הדרך הטבעית שבה אולדפילד משלב טכנולוגיה של שנות השמונים בתוך השפה ההלחנתית שלו. טקסטורות הקלידים של Fairlight והאלקטרוניקה המתוזמנת היו יכולות "ליישן" את האלבום, אבל כאן הן הופכות לחלק מהארכיטקטורה החדשנית עצמה, להבדיל מתוספת קוסמטית. גם התיפוף של פיליפס קריטי לחלוטין. הנגינה שלו מעניקה לכל היצירה תנופה פיזית, ומחברת את האינסטינקטים האבסטרקטיים של אולדפילד למשהו מיידי ומוחשי.

ואז האלבום משנה כיוון...

הלהיט "Moonlight Shadow" נשאר עד היום כאחד הסינגלים המכוננים של שנות השמונים, אבל הגדולה שלו נמצאת דווקא בדרך שבה הוא מטעה את המאזין. על פני השטח זה פופ מושלם: גיטרות אקוסטיות בהירות, הפקה צלולה וקולה המזוהה של Maggie Reilly. מתחת לאלגנטיות הזאת מסתתר גרעין מלנכולי שמעניק לשיר עומק רגשי יוצא דופן. מלודיות הגיטרה המובילה של אולדפילד כמעט שרות לצד ריילי, הן נשזרות בתוך העיבוד באיפוק מרשים. מוזיקאי פרוגרסיב רבים בילו את שנות השמונים בניסיון לכתוב סינגל להיט. אבל רק מעטים מהם הצליחו ליצור משהו שנשמע נצחי כמו השיר הזה.

https://www.youtube.com/watch?v=e80qhyovOnA

בהמשך Maggie Reilly חוזרת עם "Foreign Affair" שממשיך את קו הפופ האלגנטי של האלבום, אבל עם אווירה קרה ולילית יותר. ההופעה הווקאלית של Maggie Reilly בשיר הזה, מאופקת ומרוחקת, ומתאימה בצורה מושלמת לתחושת הניכור הרומנטי של השיר. עבודת העיבוד של אולדפילד כאן יוצאת דופן. נגיעות גיטרה קטנות, סינתיסייזרים מרחפים ושכבות כלי הקשה שנבנו בקפידה יוצרים אווירה קולנועית מבלי להפוך את השיר למנופח או עמוס מדי.

אם יש רגע אחד באלבום שמרגיש כמו הלם אמיתי, הוא מגיע עם "Shadow on the Wall". עם קולו הפראי של Roger Chapman. השיר זונח אלגנטיות לטובת רוק גולמי. הגיטרות כבדות יותר, חטיבת הקצב מכה בעוצמה אמיתית, וצ'אפמן נשמע כאילו הוא קורע את השיר מבפנים. זהו אחד הרגעים הכבדים ביותר בקריירה של אולדפילד והוא מהווה הוכחה לכך שהאינסטינקטים המלודיים שלו יכלו לשרוד גם בתוך מסגרת אגרסיבית בהרבה.

https://www.youtube.com/watch?v=_euDhMDDRq4

אפילו "In High Places", עם השירה של Jon Anderson מלהקת "Yes", נמנע מלגלוש לסגנון פרוגרסיבי מובהק. קולו המיוחד והבולט של אנדרסון תמיד יתכתב לנו עם הרוק המתקדם של שנות ה- 70, אבל אולדפילד מקיף אותו במספיק מתח ותנועה הרמונית כדי להשאיר את השיר מחובר לצד היותר מסחרי.

מה שגורם ל "Crises" להחזיק מעמד לאורך שנים הוא הסירוב של אולדפילד לראות בו אלבום של פשרה. אמנים רבים שעברו מפרוגרסיב למיינסטרים איבדו את זה בתוך התהליך, אבל אולדפילד נשמע כאן ממוקד, חדשני ומלא אנרגיה. שירי הפופ כאן מתוחכמים מדי מכדי לבטל אותם בהאשמה ל"התמסחרות", בעוד שהקטעים האינסטרומנטליים הארוכים נשארים הרפתקניים בלי להיעלם בתוך עודף יומרנות פרוגרסיבי.

והחשוב מכך, "Crises" מתעד מוזיקאי גאון שמבין שהתפתחות איננה בגידה. אולדפילד לא נטש כאן את העבר שלו. הוא פשוט תרגם אותו לשפה אחרת.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר