ב- 17 ליולי 2001 שוחרר האלבום "Origin of Symmetry" - אלבום האולפן השני של "Muse", שהינו אחד מאלבומי הרוק הגדולים, הנועזים והמצליחים של שנות ה- 2000.
זה אלבום שבו הסאונד והסגנון של "Muse" החל להתעצב ולהתגבש. אלבום שבו הלהקה מתחה את הגבולות שלה והלכה עד לקצה, הן מבחינת הכתיבה האקספרימנטלית ששילבה מספר ז'אנרים והן מבחינת קשת הכלים בהם השתמשה הלהקה שכללו מלוטרון, עוגב כנסייתי ואפילו עצמות בעלי חיים וניילוני פצפצים. זה אלבום שהפך את הלהקה הקטנה מעיירת הדיג שליד דבון שבאנגליה להרכב הופעות אימתני שמפוצץ איצטדיונים ולאחת הלהקות המעניינות והחשובות של המילניום.
כשמסתכלים על רמת הכתיבה, הדיוק והביצוע שיש ב- "Origin of Symmetry", קשה להאמין שכמעט ופספסנו את כל הטוב הזה שנקרא "Muse", שכן לולא זכו בתחרות להקות צעירות בשנת 1994, כשעוד נקראו "Rocket Baby Dolls", הם כנראה לא היו ממשיכים בקריירה מוזיקלית.
האלבום הזה מגיע כשנתיים לאחר אלבום הבכורה "Showbiz" ששוחרר במאי 1999. לאחר שחרורו של האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ארוך, אשר במהלכו נכתב החומר למה שיהפוך לאחד מהאלבומים הגדולים והחשובים של הלהקה.
כשהם רוכבים על גבי ההצלחה היחסית של אלבום הבכורה "Showbiz" הרגישו Christopher Wolstenholme, Dominic Howard ו- Matt Bellamy מספיק בטוחים בעצמם כדי לתת דרור למאוויים ולרצונות. הם הלכו עם האמת המוזיקלית שלהם והחליטו להתפרע עם יצירה אפית אדירה שמשלבת קשת סגנונות מטורפת, הנעה ממוזיקה קלאסית ואופרה, דרך ספייס רוק ורוק מתקדם ועד לאלקטרוניקה, אלטרנטיב, פסיכדליה, הארד רוק ומטאל. ממש חגיגה אמיתית לאוזניים. כאן המקום לציין, שמי שתרמו לא מעט לתוצאה הסופית "המופרעת" היה המפיקים John Leckie, שדחף את הלהקה להתנסות בכלים ובסגנונות מוזיקליים חדשים ולמתוח את גבולות הסאונד שלהם עד הקצה וכן המפיק David Bottrill שעבד בין היתר עם להקות כמו "Tool", "deus" ו- "King Crimson".
אנחנו חייבים לומר שהאלבום הזה התקבל אצלנו בהפתעה גמורה. זה לא שלא שמענו את הפוטנציאל האדיר שהיה גלום בלהקה באלבום הבכורה "Showbiz", אבל בהחלט לא ציפינו לקבל אלבום כל-כך מורכב, ייחודי ושונה. נאמר את האמת, כש- "Showbiz" יצא לאוויר העולם, גם אנחנו הלכנו שבי אחר דעת המבקרים. גם אנחנו ערכנו את ההשוואה המתבקשת ל- "Radiohead" וגם לנו הרעידות וגוון הקול של Matt Bellamy הזכירו את Jeff Buckley. לא שיש משהו רע בהשוואות הללו, מדובר בשניים מהאומנים שהיו אהובים עלינו ביותר בשנות התשעים, אבל ההשוואה הזאת עמדה באור עלוב וחיוור נוכח האלבום האדיר "Origin of Symmetry" ששוחרר ביוני 2001.
זה היה אלבום מטורף. משהו שנשמע כמו שום דבר אחר מאותה תקופה, שילוב של כל-כך הרבה ז'אנרים שהיו אהובים עלינו אשר הוכנסו למיקסר ועורבבו היטב, עד להתגבשות יצירת המופת הזאת שמצד אחד היתה מאוד חדשנית, אך מצד שני החזירה אותנו ל"מקורות", ובניגוד לכותרת שם האלבום שהושפעה מספרו של Michio Kaku, הבליל המוטרף של הסגנונות, לא הותיר ב"מקורות" הללו אפילו טיפה אחת של "סימטריה", ממש כמו העטיפה הפנימית שלו עם האיור של Darrell Gibbs שמציג בני אדם צועדים לתוך קובייה לבנה ענקית, כאשר באותיות זעירות מעל הדלת כתוב "כאוס".
אפשר לומר שבהשוואה לאלבום הקודם הכל הפך יותר "קיצוני" ב-"Origin of Symmetry". הפידבקים מחרישי האוזניים, הדיסטורשיין על הבס של Christopher Wolstenholme שהפך גם יותר דומיננטי, גיטרת ה"קאסטום מייד" "Manson Guitars" של Bellamy שכללה בתוכה אפקט "Z.Vex Fuzz Factory" מובנה ותרמה לצליל המחוספס, התנודתיות העצומה בקולו של Matt שמחד מתח את הפלצט לקצה ומצד שני נשמע לעיתים אפילו אופראי, מערכת התופים של Dominic Howard שהורחבה וכללה מגוון של כלי הקשה ואפילו שיטת ההקלטה שבוצעה בעיקרה ב"לייב" באולפן, במטרה לנסות ולשחזר את האנרגיות והעוצמות שיש ל- "Muse" על הבמה.
אנחנו תמיד אומרים שכאשר אתה עושה משהו מהלב, זה חייב להתבטא בתוצאה. כנראה ש- "Origin of Symmetry" הוא אחת הדוגמאות הטובות לכך, אבל זה כנראה לא היה קורה לולא "Muse" היתה מספיק בטוחה בעצמה ומקבלת את מלוא הגיבוי מחברת התקליטים והמפיקים. הביטחון הזה אפשר להם לכתוב את המוזיקה שהם רצו ליצור ולא את המוזיקה שציפו מהם לעשות.
התוצר הסופי הוא אחד מהאלבומים הגדולים והחשובים בעשור הראשון של המילניום הנוכחי, אשר עד היום, למעלה מעשרים שנה אחרי, מטלטלת אותנו כל פעם מחדש. החל מהפסנתרים של שיר הפתיחה "New Born", ועד לשטיחי המלוטרון בקטע הסיום "Megalomania", זו חגיגה צבעונית ומטורפת של צלילים וקולות שחודרת לנו דרך מעטפת המח הישר אל האונה הרקתית וגורמת לנו להזיות ושינויי תודעה ולעיתים אפילו לפרכוסים בלתי נשלטים.
כל שיר באלבום הזה נוגע לנו בעצב אחר בגוף ושולחת אותנו למקום אחר בגלובוס, קדימה ואחורה בזמן על פני ההיסטוריה המוזיקלית. (כן, גם קדימה, כי כמו שכתבנו בעת הוצאתו האלבום הזה לא נשמע כמו שום דבר אחר). "Micro Cuts" ו- "Space Dementia" שולחים אותנו לחוות את ההשפעות הקלאסיות של באך ורחמנינוב ולהתנסות קצת באופרה, הגיטרה הקלאסית ב- "Screenager", המתייחס להשפעה של "המסכים" על ילדים ונוער, משגרת אותנו לרגעים לספרד ולמזרח התיכון, "Hyper Music" מלא בזעם "פנקיסטי" והריף המוביל של "Plug In Baby" מתכתב לו עם ה- ""Toccata" המפורסמת של באך. הפידבקים ועבודת התופים בשניות הראשונות של "Citizen Erased" מעבירה בנו פלאשבקים מימי "Bleach" של "נירוונה", עבודת הבס ב- "Darkshines" נשמעת לנו כאינטרפטציה של "Another One Bites the Dust" עם השפעות לטיניות/ספרדיות וכל זה עוד לפני שהזכרנו בכלל את הקאבר המדהים לשיר "Feeling Good", שהתפרסם בעקבות הביצוע של Nina Simone. ללא ספק נטע זר ברפרטואר של "מיוז", אשר Matt Bellamy לא רצה אותו באלבום כי חשב שהלהקה לא צריכה לבצע גרסאות כיסוי באלבומים, אך לבסוף התרצה כי חברה שלו באותה עת אהבה את נינה סימון.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט