My Chemical Romance - Three Cheers for Sweet Revenge

יש אלבומים שהופכים לפסקול של דור שלם. אלבומים שמגיעים בדיוק ברגע הנכון, צורחים את הכאב, הזעם והבלבול של הנעורים בכנות שמקנה להם נצחיות. "Three Cheers for Sweet Revenge" של "My Chemical Romance" הוא בדיוק אלבום כזה – גולמי, תיאטרלי, ורגשי בלי להתנצל לרגע.

אבל כדי להבין את העוצמה שלו, צריך לדעת מאיפה הוא הגיע.

להקת "My Chemical Romance" נולדה מתוך טראומה. מזועזע עד עמקי נשמתו מאירועי ה-11 בספטמבר, החליט Gerard Way לתעל את הכאב שלו אל תוך המוזיקה. הוא גייס את הגיטריסט Ray Toro, המתופף Matt Pelissier, הבסיסט (והאח) Mikey Way, ובהמשך גם את גיטריסט הקצב Frank Iero, כדי להקים להקה שתשלב את הדרמה של "Queen", האגרסיביות של הפאנק, ואת שברון הלב של ה-EMO, לתוך משהו חדש לגמרי.

אלבום הבכורה שלהם מ-2002, "I Brought You My Bullets, You Brought Me Your Love", היה מחוספס, מחתרתי ומבטיח – אבל דווקא "Three Cheers for Sweet Revenge" היה זה שהתפוצץ כמו קליע היישר אל לב המיינסטרים.

(Photo: Naki, Redferns)

האלבום שיצא ב- 8 ביוני 2004 היה האלבום השני של הלהקה, והראשון תחת לייבל גדול (Reprise Records). הוא הוקלט בקלבאסס, קליפורניה, בהפקתו של Howard Benson, שעזר לחדד את האנרגיה הכאוטית של הלהקה מבלי לעקר אותה. זה גם האלבום הראשון שבו השתתף Frank Iero מתחילת תהליך היצירה, מה שחיזק את ההרכב הקלאסי, וזה היה גם הרגע שבו התחיל הסיפור התיאטרלי של "MCR", כאשר "Three Cheers" נבנה כסיפור מדמם על אהבה, מוות ונקמה – על אדם שמת וצריך לאסוף את נשמותיהם של אלף אנשים רעים כדי להתאחד מחדש עם אהובתו.

הלהקה כתבה כאילו חייה תלויים בזה – ואולי הם באמת היו...

הדחיפות, הייאוש, הרגש – הכל אמיתי, והתוצאה הייתה יותר ממוזיקה – זו הייתה אופרת גותיק-פאנק שטובלת בדם, זיעה ואייליינר. אלבום שלא רק מתנגן אלא גם מדמם.

הפתיחה עם "Helena" שוטפת את האוזניים בעצב. מכתב אהבה לסבתו המנוחה של ג'רארד, זהו שיר שמגדיר את הטון הרגשי של כל האלבום, תהלוכות לווייה שמלוות על-ידי גיטרות מתפוצצות, ולב שבור בתחפושת של הצגה. הפזמון צורח מתוך החזה כמו נשימה אחרונה של נשמה שבורה.

השיר "Give 'Em Hell, Kid" מגביר קצב וזורק אותנו הישר אל תוך סערה של אנרגיית פאנק כאוטית. פראי ומחשמל, כשקולו של ג'רארד מתנדנד בין פיתוי לזעם. גיטרות חדות כתער, תופים בלתי נכנעים – אדרנלין טהור.

ואז מגיע "To the End", שבו ההומור השחור של הלהקה מתפרץ החוצה. שיר חתונה מעוות שכולו מלודרמה ומטאפורות. יש משהו יפה-משוגע בדרך שבה MCR מרוממת את האפלה לרומנטיקה.

השיר "You Know What They Do to Guys Like Us in Prison" הוא כאוס תיאטרלי בהתגלמותו. עם קולות רקע של ברט מקראקן (The Used), זה נשמע כמו מהומת כלא שנכתבה על ידי תזמורת גלאם-פאנק. מוגזם, אלים, ובלתי נשכח.

ואז מגיע "I'm Not Okay (I Promise)", שהפך את הלהקה לאייקון באופן מיידי. המנון, סרקסטי ושובר לב, זו קריאת הקרב של כל מי שאי פעם הרגיש זר ומנוכר. כשהפזמון מתפוצץ, קשה לא לצרוח יחד. שלמות פופ-פאנק שטובלת בדמעות מסקרה ומרד נעורים.

השיר "The Ghost of You" הוא אולי הרגע הכי מצמרר באלבום. בלדה איטית ועצובה על אובדן וגעגוע, כשהפזמון שלה מהדהד עמוק בעצמות. הקליפ, שמדמה קרב ממלחמת העולם השנייה, רק מוסיף למשקלה הטרגי. זו הפוגה בתוך הכאוס – רגע של יופי כואב.

השיר "Thank You for the Venom" מחזיר אותנו לסערה. שיר מהיר, לועג ומריר. אצבע משולשת ענקית עטופה בריפים צורבים וקולו הייחודי של ג'רארד.

השיר "Hang 'Em High" נשמע כמו מערבון שהתחרפן. גיטרות מתפרצות לצרחות, והקצב מתגלגל קדימה כמו קרב יריות שיכור באמצע צהריים חמים אל מול בר שומם. זו תעוזה מוחלטת של ז'אנרים ומצבי רוח.

אחר כך מגיע "It's Not a Fashion Statement, It's a Deathwish" הצהרה, תחייה, מניפסט. שיר אפל ופואטי, כמו מסר כתוב באייליינר על מראה באמבטיה (אהבתם את הדימוי?)

השיר "Cemetery Drive" מחלחל כמו וידוי באמצע הלילה. נואש, רגשי, הרסני. זהו קולם של הסודות שמתפוררים.

לבסוף, האלבום נחתם עם "I Never Told You What I Do for a Living" – שיר שמרגיש כמו נשימה אחרונה. גולמי, מסתורי, מלא כאב ושפיכות דמים פואטית. סיום מושלם ליצירה שהיא צלילה תיאטרלית אל תוך האפלה.

האלבום "Three Cheers for Sweet Revenge" הוא לא סתם אלבום – הוא טיהור נפשי.

וידוי זועם, מגואל בדם, עטוף בריפים חזקים ושירה שנשמעת כמו דרשה. הוא מביט לאובדן בלבן של העיניים, עוטף את שיברון הלב ברעש ומעצב את הטראומה למחזה מוזיקלי אפל. הגיטרות חותכות כמו סכינים, התופים פועמים כמו דופק משתולל, וג'רארד וויי – חצי מטיף, חצי רוח רפאים – מוביל אותנו דרך חלום אפל של נקמה, מוות ואהבה נואשת.

כשיצא ב- 2004, האלבום נכנס אמנם לצמרת מצעד הבילבורד במקום 28 הצנוע, אך הצמיחה שלו הייתה וולקנית. בזכות להיטים כמו "I'm Not Okay (I Promise)", "Helena", ו- "The Ghost of You", לא רק שהוא טיפס במעלה המצעדים והטבלאות – הוא הפך לתופעת תרבות. האלבום הגיע לסטטוס של טריפל פלטינה בארה"ב, עם מעל 3 מיליון עותקים שנמכרו בארה"ב בלבד ויותר מ-4 מיליון ברחבי העולם. הוא הפך לאבן יסוד בגל האימו-פאנק של שנות ה-2000, ולנקודת התייחסות עבור כל אנדרדוג עם אייליינר ולב סדוק.

בשנת 2014, הלהקה והמעריצים ציינו עשור לאלבום עם מחוות, קאברים וזרם של פוסטים נוסטלגיים רגשיים. בשנת 2024, כשהאלבום חגג 20 שנה, המורשת רק הלכה והעמיקה. הערוצים הרשמיים של "MCR" התמלאו בצילומים נדירים, תמונות ישנות והוקרות מהמעריצים – אשר הציתו מחדש את הלהבה אצל הדור הישן וחשפו את האלבום לדור חדש של "אוהבים אפלים".

אז ככה: "Three Cheers for Sweet Revenge" לא מזדקן. הוא נושך, הוא מרפא, והוא צורח – בדיוק כמו ביום הראשון.

להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר