Opeth - Deliverance
ב-12 בנובמבר 2002 יצא "Deliverance", אלבום האולפן השישי של להקת הפרוג-דת' מטאל השוודית "Opeth".
תחילת שנות האלפיים הציבה את להקת "Opeth" על פסגת עולם המטאל המתקדם, אך גם על סף תהום יצירתית ונפשית. לאחר ההצלחה האדירה של אלבום המופת "Blackwater Park" משנת 2001, שהזניק את הרביעייה מסטוקהולם ממעמד של להקת קאלט מחתרתית לכוח מוביל בסצנה העולמית, מצא את עצמו הסולן, הגיטריסט והכותב הראשי Mikael Åkerfeldt קרוע בין שני קטבים מוזיקליים מנוגדים. מצד אחד בערה בו התשוקה לדחוף את הדת' מטאל הפרוגרסיבי של הלהקה אל הקצה האגרסיבי, הטכני והאפל ביותר שלו, ומצד שני הצטברו אצלו שירים מלנכוליים, שקטים ונטולי דיסטורשן שהושפעו מאהבתו לרוק המתקדם של שנות השבעים. אוקרפלט חשש להוציא אלבום רך לחלוטין שיבריח את קהל המטאל האדוק, עד שחברו הקרוב Jonas Renkse, סולן להקת "Katatonia", הציע לו פתרון נועז, להקליט שני אלבומים נפרדים במקביל שייצגו את שני צדי המטבע של הלהקה. חברת התקליטים Music for Nations סירבה תחילה לממן אלבום כפול מחשש להפסדים כלכליים, אך הסכימה להקצות תקציב של אלבום בודד להקלטת הפרויקט כולו ולהוציאו בשני חלקים נפרדים בהפרש של כחמישה חודשים, הראשון והכבד שבהם הוא "Deliverance", והשני והשקט הוא האלבום "Damnation" שיצא באפריל 2003.
אלא שההחלטה השאפתנית להקליט שני אלבומים שלמים בתקציב ובזמן של אלבום אחד הפכה את קיץ 2002 לסיוט מתמשך שהלהקה עצמה הגדירה לימים כתקופה הקשה בתולדותיה. כאשר נכנסו אוקרפלט, הגיטריסט Peter Lindgren, הבסיסט Martin Mendez והמתופף הווירטואוז Martin Lopez ב-22 ביולי 2002 אל אולפני Nacksving ואולפני Studio Fredman בעיר גטבורג, התברר כי לאוקרפלט אין כמעט שירים גמורים ל-"Deliverance". בחוסר ברירה מוחלט הוא נאלץ לכתוב את המוזיקה ואת הטקסטים בלילות, תוך עישון סיגריות בשרשרת ושינה טרופה על רצפת האולפן, ולהקליט אותם עם הלהקה בשעות היום ללא חזרות מוקדמות. כאילו לא די בלחץ הזמנים הבלתי אנושי ובבעיות הטכניות הרבות באולפן המיושן, טרגדיה אישית קשה פקדה את אוקרפלט כאשר סבתו האהובה, שהייתה הדמות הקרובה אליו ביותר, נהרגה בתאונת דרכים בעיצומן של ההקלטות. האבל הכבד, החרדה והתשישות הנפשית חלחלו אל תוך כל תו באלבום, וטענו את השירים באווירה קלסטרופובית, זועמת וחסרת רחמים.
נקודת האור שהצילה את ההקלטות מקריסה מוחלטת הייתה הגעתו של Steven Wilson, מנהיג להקת "Porcupine Tree", שחזר לשתף פעולה עם הלהקה כמפיק שותף לצד אוקרפלט לאחר ההצלחה של "Blackwater Park". וילסון לא רק העניק לאוקרפלט ביטחון אמנותי ברגעי המשבר, אלא גם תרם לאלבום תפקידי קלידים, פסנתר, מלוטרון וקולות רקע שמעניקים רובד סימפוני מצמרר מתחת לקירות הדיסטורשן. עם תום שבעה שבועות מתישים של הקלטות בספטמבר 2002, הגיעו סרטי ההקלטה אל המפיק וטכנאי המיקס הבריטי הנודע Andy Sneap באולפני Backstage בדרבישייר, אנגליה. סניפ הצליח לחלץ מתוך הכאוס של ההקלטות סאונד חד כתער, כבד ומודרני, שהבליט במלוא העוצמה את עבודת התופים הפנומנלית של מרטין לופז ואת משחקי הגיטרות המורכבים של אוקרפלט ולינדגרן.
האלבום נפתח ללא שום הקדמה מרככת עם "Wreath", מכת פטיש ברוטלית בת אחת עשרה דקות שבה הלהקה מסתערת קדימה בריפים כבדים ומסובכים, מקצבי דאבל-בס רועמים וגראולים תהומיים של אוקרפלט. השיר משרטט מיד את הטון הקודר של האלבום כולו, כאשר גם הרגעים המלודיים והסולואים המבריקים של לינדגרן ואוקרפלט עטופים בתחושת סכנה מתמדת ואופל סמיך.
מיד אחריו מגיעה גולת הכותרת של האלבום ואחת היצירות המונומנטליות ביותר בתולדות המטאל המתקדם, שיר הנושא "Deliverance". לאורך שלוש עשרה דקות וחצי מובילה הלהקה את המאזין במסע דרמטי ועוצר נשימה של תפניות חדות, החל מריפים כבדים וגרוביים, דרך מעברים אקוסטיים שבריריים שבהם שירתו הנקייה של אוקרפלט מרחפת מעל קלידי המלוטרון של וילסון, ועד לארבע הדקות האחרונות של השיר שהפכו לאגדה. אותו סיום אינסטרומנטלי מהפנט, המבוסס על פוליריתמיקה מורכבת ומקצב סינקופטי חוזר שבו לופז, מנדז ושני הגיטריסטים נשמעים כמכונת מלחמה משומנת היטב, הפך לסיום מסורתי של הופעות הלהקה, ואף דורג על ידי מגזין Rolling Stone ברשימת מאה שירי ההבי מטאל הגדולים בכל הזמנים.
הדינמיקה הקיצונית שמאפיינת את הלהקה מגיעה לשיאה המרגש ברצועה השלישית, "A Fair Judgement". זוהי בלדת פרוג-דום אפלה ומלכותית בת עשר דקות, שנפתחת בנגינת פסנתר נוגה ובשירה נקייה וחשופה של אוקרפלט, ומתפתחת לאיטה דרך אחד מסולואי הגיטרה המלודיים והמרגשים ביותר בקריירה של הלהקה, לפני שהיא קורסת אל תוך ריף דום-מטאל איטי, כבד ומוחץ שנועל את השיר בדממה קודרת.
כאתנחתא קצרה בין יצירות הענק, מופיע הקטע האינסטרומנטלי האקוסטי "For Absent Friends", כשתי דקות של יופי מלנכולי וטהור המוקדשות לזכרם של אלו שאינם עוד, ומהוות גשר ישיר ומרמז אל הסאונד האקוסטי של האלבום התאום "Damnation". השקט המדומה מתנפץ לרסיסים עם כניסתו של "Master's Apprentices", שנקרא כמחווה ללהקת הרוק האוסטרלית הוותיקה משנות השישים. השיר נפתח באחד הריפים הכבדים, האיטיים והדורסניים ביותר שכתב אוקרפלט מעולם, המזכיר בעוצמתו את להקת "Morbid Angel", לפני שהוא נשבר במפתיע לקטע אמצע אקוסטי ומהפנט שבו הנגינה מובילה חזרה אל הסערה החשמלית. וילסון מתארח בשיר בגיטרה מובילה.
את האלבום חותמת היצירה הארוכה והאקספרימנטלית "By the Pain I See in Others", שמתפרשת על פני כמעט ארבע עשרה דקות של טירוף פרוגרסיבי, אפקטים קוליים מעוותים, מקצבים ג'אזיים של לופז וריפים מנסרים, ומסתיימת בדקות ארוכות של דממה וקטע נסתר ומטריד של שירה הפוכה ופסנתר רפאים. גם העטיפה המצמררת שיצר אמן הבית של הלהקה Travis Smith, המציגה חדר ויקטוריאני חשוך עם בובה שבורה ודמות רפאים מבעד למראה, משלימה את תחושת האימה הפסיכולוגית של היצירה, ומתכתבת באופן ישיר עם העטיפה של "Damnation" שצולמה מאותו סט בדיוק.
עם צאתו בנובמבר 2002 זכה "Deliverance" לשבחים נלהבים ממבקרי המוזיקה, נבחר לאחד מאלבומי השנה של המגזינים Kerrang!, Metal Hammer ו-Terrorizer, והעניק ללהקה את פרס הגראמי השוודי היוקרתי בקטגוריית הרוק הכבד הטוב ביותר (2003). בשנת 2015 אוחדו שני האלבומים התאומים מחדש במארז המשותף "Deliverance & Damnation" עם מיקס חדש ל-Deliverance מאת Bruce Soord ומיקס 5.1 ל-Damnation מאת Steven Wilson, שהגשים סוף סוף את החזון המקורי של הלהקה. במבחן הזמן, "Deliverance" ניצב כהוכחה ניצחת לכך שמתוך כאב אישי עמוק, לחץ בלתי אפשרי וכאוס מוחלט, הצליחה "Opeth" לחצוב בדם וביזע את אחת מפסגות הדת' מטאל הפרוגרסיבי הגדולות והבלתי מתפשרות של המאה העשרים ואחת.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות