Overkill - The Years of Decay
ב-13 באוקטובר 1989 יצא "The Years of Decay", אלבומה הרביעי של להקת "Overkill", ואחת היצירות המרשימות ביותר שצמחו מסצנת הת'ראש מטאל האמריקאית של שנות השמונים.
לפעמים דווקא האטה קטנה מגלה עד כמה להקה יכולה להיות מאיימת. אחרי שלושה אלבומים שבהם בנתה לעצמה מוניטין של מכונת ת'ראש חסרת מעצורים, החליטה להקת "Overkill" לתת לריפים יותר אוויר, לשירים יותר מקום להתפתח ולחושך לחדור פנימה. לא פחות מהיר כשצריך, אבל עמוק וכבד הרבה יותר. התוצאה הפכה עם השנים לאחד משיאי הקריירה שלה.
שורשיה של הלהקה בניו ג'רזי, בראשית שנות השמונים, במפגש בין הסולן Bobby "Blitz" Ellsworth לבסיסט D.D. Verni. ההשפעות של ההבי מטאל הבריטי ושל הפאנק נדחסו למוזיקה תוקפנית, עם קול צורח וצליל בס מזוהה במיוחד. בזמן שהרביעייה הגדולה של הת'ראש כבשה את הבמות הגדולות, החבורה הזאת טיפחה זהות של אנדרדוג עקשן, בלי לעגל פינות.
אלבום הבכורה "Feel the Fire" מ-1985 היה גולמי ומהיר. "Taking Over" מ-1987 כבר הציג כתיבה בשלה יותר, וב-"Under the Influence" מ-1988 החל הכוח להישמע מסודר ומדויק. לקראת האלבום הרביעי ניצבו לצד בליץ וורני הגיטריסט Bobby Gustafson והמתופף Sid Falck. זה היה הרכב שיודע להכות חזק, אך כבר אינו מסתפק בהוכחה שהוא מסוגל לכך.
בקיץ 1989 נכנסה הרביעייה לאולפני "Carriage House" בסטמפורד, קונטיקט, והקליטה עם Terry Date, שגם הפיק את האלבום לצד הלהקה. שנים לפני שיהפוך לשם מוכר בעבודתו עם "Pantera" ו-"Deftones", הצליח דייט להפריד בין שכבות הצליל בלי לפגוע בחספוס. הבס של ורני מקבל נוכחות בולטת, הגיטרה של גוסטפסון נעה בין ניסור אלים למלודיה כמעט נוגה, והתופים מצליחים להישמע חדים גם ברגעים האיטיים ביותר.
כבר בפתיחה, "Time to Kill", אנחנו פוגשים את הלהקה המוכרת. הריף מתפרץ והקצב דוהר, אבל מתחת למתקפה יש תחושת מועקה של זמן שאוזל. בליץ מגיש את המילים כאילו כל שורה היא אזהרה, והלהקה מותחת את הרגעים בין ההתפרצויות במקום להסתער בלי הבחנה.
אחריו מגיע "Elimination", ובו אחד הריפים המזוהים ביותר עם "Overkill". הלהקה מצליחה לחבר בית אגרסיבי לפזמון כמעט המנוני, אבל הטקסט רחוק מחגיגת ניצחון. הוא נוגע באימה שהתלוותה למגפת האיידס בסוף שנות השמונים. ככל שהפזמון קליט יותר, כך הפער בינו לבין האימה שבמילים נעשה מטריד יותר.
אחרי הזעם המרוכז של "I Hate" מגיע "Nothing to Die For", שממחיש עד כמה הלהקה אוהבת לשבור את רצף הדהירה באמצעות עצירות ופניות חדות. נדמה שהיא בוחנת שוב ושוב כמה מתח אפשר להחזיק לפני שהריף הבא ייפול על המאזין.
ואז מגיעה המפלצת האמיתית של האלבום. "Playing with Spiders/Skullkrusher" נמשך למעלה מעשר דקות ומתחיל בתחושה שהאוויר בחדר הולך ואוזל. הריף האיטי והנמוך מושך את "Overkill" אל מחוזות הדום מטאל, והבס של ורני הופך לפעימות לב מתכתיות. כשהקצב משנה כיוון והיצירה מתפרצת, האפקט עצום דווקא מפני שהלהקה הרשתה לעצמה להתעכב. אין כאן ניסיון להרשים במהירות, אלא בנייה קפדנית של אימה.
בחלקו השני של האלבום בולט "Who Tends the Fire", שמחליף רעיונות מוזיקליים בלי לאבד את החוט המקשר. הגיטרות נשמעות לרגע מהורהרות, התופים מטפסים בחזרה והקול של בליץ מתעקש לא להניח למתח להשתחרר. "Birth of Tension" מחזיר את החדות ואת הקצב, אבל גם הוא אינו מסתפק בפורקן פשוט. אלה שירים שמבקשים מהמאזין לא רק להניע את הראש, אלא גם לעקוב אחרי ההתפתחות שלהם.
בשיר הנושא "The Years of Decay" הגיטרות הנקיות בפתיחה נשמעות כמעט כמו ניסיון להיזכר במשהו שכבר אבד. בליץ, שבדרך כלל בוחר לשרוט את הצלילים, נשמע כאן חשוף יותר. בעינינו זה אחד הרגעים היפים והמפתיעים ביותר באלבום.
האלבום בוחר להיפרד עם "E.vil N.ever D.ies". הריף חוזר אל האגרסיביות הישנה ומחזיר את הסיפור לנקודת המוצא. כאילו אחרי כל העיסוק בהתפוררות ובחלוף הזמן, המפלצת עודנה חיה ומסרבת להיעלם.
גם עטיפת האלבום עובדת לטובת הרעיון. דמותו של Chaly, הגולגולת המכונפת המזוהה עם "Overkill", הופכת כאן למעין שער אבן מתפורר, עם עיניים ירוקות בוערות ולוע פעור ובכך מצליחה לתרגם את תחושת הכובד והזמן הנוגס בכל דבר לשפה חזותית.
האלבום הגיע למקום ה-155 במצעד "Billboard 200" ונותר בו שמונה שבועות. הוא גם חתם את פרק העבודה עם גוסטפסון, שעזב אחרי ההקלטות בעקבות מתיחות בתוך ההרכב. ב-1991 תחזור הלהקה עם "Horrorscope" ועם מערך גיטרות חדש. עם השנים נשאר "The Years of Decay" נקודת ייחוס עבור חובבי הת'ראש, אלבום שמוכיח כי התפתחות אינה מחייבת ויתור על זהות.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות