Ozzy Osbourne - Speak of the Devil
- FaceOff - עימות חזיתי
- 27 בנוב׳
- זמן קריאה 3 דקות
ב- 27 לנובמבר, 1982 Ozzy Osbourne הוציא את אלבום ההופעה הכפול “Speak of the Devil”.
האלבום הגיע באחת התקופות הקשות והכאוטיות ביותר בחייו של Ozzy. מוקדם יותר באותה שנה גובשה תוכנית להקליט אלבום שכולו מבוסס על שירי שנות ה־70 של “Black Sabbath”, החלטה עסקית שנבעה מזכויות יוצרים, רווחי חברת התקליטים, ורצון להקדים את אלבום ההופעה ש"סאבאת'" עמדו לשחרר בעצמם. Randy Rhoads ו-Tommy Aldridge תיעבו את הרעיון, המתח עלה, ו-Ozzy החל להידרדר לאחת התקופות החשוכות בחייו. מותו הטראגי של Rhoads בחודש מרץ מוטט לגמרי את התוכנית המקורית, הלהקה התפרקה והוקמה מחדש במהירות, כשהגיטריסט Brad Gillis מצטרף באפריל כדי להשלים את ההרכב מחדש.
עם הפצע הפתוח, הכאב הטרי והלחץ ההולך וגובר של חברת התקליטים, הלהקה קיבלה רק חמישה ימי חזרות באולפן קודר במנהטן כדי להכין את עצמם למופע. האלבום הוקלט במהלך שני לילות אינטנסיביים ב-“The Ritz” שבניו יורק, ב-26–27 בספטמבר 1982. וכך, תחת לחץ וללא זמן הכנה כמעט, ההרכב החדש שכלל Brad Gillis על הגיטרה, Rudy Sarzo על הבס ו- Tommy Aldridge על התופים — נזרק היישר אל האש. הם למדו את כל הרפרטואר של “Sabbath” במהירות מסחררת, עיצבו מחדש ריפים, הידקו גרובים והזריקו לשירים הקלאסיים צליל חד חדשני ומתכתי יותר. ההופעות עצמן היו רועשות, פרועות, לא מושלמות וחיות לחלוטין. חלק מהשירים לוטשו אחר כך באולפן, וכמה מהם הוקלטו בחשאי באולם ריק עם קהל שנוסף בעריכה. אך הלב הפועם של אותם לילות נשאר ברור, Ozzy נלחם כאן על חייו וזה נשמע בכל צרחה, בכל נשימה ובכל תו.
האלבום נפתח עם "Symptom of the Universe", כש-Gillis תוקף את הגיטרה עם ריף בעוצמה מחודשת ו-Ozzy משליך את קולו מעליו בכוח מתריס. "Snowblind" מגיע אחריו, עטוף בעננות נרקוטית ומונע על ידי ריף גיטרה חד ומסוכן. "Black Sabbath" סוגר את הצד הראשון של הויניל, איטי, אפל, טקסי, מותיר את Ozzy להתמודד עם המיתולוגיה שהוא עצמו יצר.
צד ב'של הויניל נפתח עם "Fairies Wear Boots", שמתחיל רגוע ואט אט מסתער קדימה בקצב כמעט פאנקי. "War Pigs" מגיע מיד אחריו עם אחד הביצועים המרשימים של האלבום. מתוח, כבד ומלא זעם. "The Wizard" משנה שוב את האווירה, קודר ובלוזי, רגע של נשימה מעושנת באמצע הסט.
צד ג' נפתח עם "N.I.B.", כשהסאונד המודרני והלוהט של Gillis מחליף את הנגיעות הבלוזיות המקוריות של Tony Iommi האגדי. "Sweet Leaf" מגיע מיד אחריו, עבה, מנסר ומלא גרוב. "Never Say Die" נשמע כבד ומוצק יותר מהגרסה המקורית, נדחף בעוצמה קדימה על ידי התיפוף החותך של Tommy Aldridge.
צד ד' מתחיל עם "Sabbath Bloody Sabbath", מהקטעים הדרמטיים והכבדים באלבום, הוא ככל הנראה אחד הקטעים שהוקלטו ללא קהל. לאחריו מגיע הטריפל החותם: "Iron Man / Children of the Grave", שמבוצע כמחרוזת זועפת ולבסוף "Paranoid", קצר, עצבני ומנצח. השירים האחרונים נוגנו בחזרות ברישול, לאחר שהלהקה קיבלה הוראה שלא יופיעו באלבום, החלטה ששונתה מאוחר יותר, ולכן הביצועים פראיים, לא מדויקים, אך מלאי חיים.
עם יציאתו, המבקרים הצביעו על ההפקה החפוזה ועריכות אולפן כבדות של “Speak of the Devil”, אך המעריצים אימצו את הגולמיות, הכנות והעוצמה הרגשית. בבריטניה, שם יצא תחת השם “Talk of the Devil”, האלבום הגיע במהירות למעמד כסף. עם השנים הוא הפך לאלבום קאלט, לא מלוטש, לא מושלם, אבל אמיתי וכנה. תיעוד חי של להקה שמחזיקה את עצמה יחד, דרך כאב, לחץ ושחיקה.
האלבום “Speak of the Devil” הוא הרבה יותר מאלבום הופעה. הוא מסמך הישרדות, דיוקן של Ozzy Osbourne עומד ערום בתוך ההריסות של עברו, מבצע את השירים שעיצבו אותו, ומוכיח שגם בנקודות הנמוכות ביותר הוא עדיין שולט בהם ביד רמה.
להאזנה: YouTube Full Album Playlist
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות