Red Hot Chili Peppers - The Getaway

ב- 17 ליוני, 2016, "Red Hot Chili Peppers" את אלבומם ה- 11, "The Getaway".

האלבום סימן שינוי בולט בקריירה של "Red Hot Chili Peppers", אשר לאחר יותר מ- 25 שנה של שיתוף פעולה עם עם המפיק Rick Rubin, בחרה לעבור להפקה אמביינטית ועשירה יותר תחת Danger Mouse (Brian Burton) ו- Nigel Godrich. זה גם היה אלבום האולפן השני והאחרון שלהם עם הגיטריסט Josh Klinghoffer, אשר הציג התפתחות מסויימת בסאונד ובסגנון של הלהקה.

בזמן הקלטת האלבום, "רד הוט צ'ילי פפרס" היו עדיין בשלבי עיכול של הביקורות המעורבות שקיבל אלבומם הקודם "I'm With You". עזיבתו של John Frusciante אילצה אותם להיכנס לטריטוריה יצירתית לא מוכרת, ולמרות שקלינגהופר כבר הוכיח את עצמו כמוזיקאי ראוי, הכימיה עם יתר החברים עדיין לא הושלמה לחלוטין. עם "The Getaway", הלהקה ניסתה להתפתח ולצעוד קדימה בדרך חדשה, אך מבלי לזנוח לחלוטין את הגרוב הישן והFאנקי שלהם.

דיינג'ר מאוס שהחליף את ריק רובין העניק לאלבום גוון קולנועי וסינתטי. נייג'ל גודריץ' (הידוע בעיקר מעבודתו עם "Radiohead") הוסיף שכבות אטמוספריות למיקס. ההקלטה כללה עיבודים תזמורתיים, סינתסייזרים, כלי הקשה, וקו בס גרוביים אך מאופקים - רובם נכתבו על ידי Flea בשיתוף פעולה עם דיינג'ר מאוס על הפסנתר. תהליך הכתיבה התמקד יותר במלודיה ובאווירה מאשר בגרוב ובקצב, ועל הדרך פתח דלתות חדשות למילים האישיות יותר של Anthony Kiedis.

האלבום נפתח בשיר הנושא "The Getaway", וכבר כאן ברור שהלהקה נוקטת בדרך מאופקת יותר, עם גיטרה מהדהדת, קלידים וסינתיסייזרים, ביט פועם דמוי מכונת תופים וקולות ליווי של המוזיקאית Anna Waronker. השיר מדבר על אהבה, זיכרון ובריחה באיפוק רב, להבדיל מהאנרגיה המתפרצת בה בחרה הלהקה לפתוח אלבומים קודמים.

הקטע השני "Dark Necessities" מתחיל עם נגיעות פסנתר מלנכוליות על רקע ליין הבס הגרובי והכל-כך אופייני של Flea. סאונד מחיות הכפיים וכלי המיתר השופעים מבססים את המשקל הרגשי של מילות הווידוי של קידיס. השיר המדהים הזה מוכיח לנו שלמרות השינוי הלהקה לא נטשה לחלוטין את השורשים שלה. הוא הפך ללהיט ה-13 של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האלטרנטיבי.

הקטע "We Turn Red" הוא אחת הרצועות הבודדות שחוזרות באופן כמעט מלא לשורשי הFאנק של הלהקה. הוא משלב קצב משוחרר וגרובי יותר ובתים בסגנון ראפ. ועדיין, ההפקה וקטע המעבר מצליחים לעגל את הפינות מספיק כדי לשמור על עקביות באווירה הכללית של האלבום.

לעומתו, השיר "Goodbye Angels" מתגלה כאחד הקטעים היותר דינמיים של האלבום. הוא מתחיל ברכות וממשיך עם בילד-אפ שמתפוצץ לקרשנדו. נגינת הגיטרה של קלינגהופר זורחת כאן - אמביינטית וסוחפת. קלינגהופר מסיים בסולו נושך שמוכיח את הכישרון שלו ואת התאמתו ללהקה.

השיר "Sick Love" בולט כאחד השירים המרגשים באלבום, שכולל נגינת פסנתר של Elton John, אשר גם השתתף בכתיבת השיר עם שותפו Bernie Taupin. עם קריצות ברורות ל- "Bennie and the Jets", השיר מתנגן כמו מכתב שבור-לב מאדם שמכיר היטב את הדפוסים הרעילים שלו.

לעומתו "Go Robot" הופך את הFאנק לסיוט של הדיסקו. נגינת בס הדוקה של פלי, טקסטורות אלקטרוניות, וההגשה הייחודית של קידיס משתלבים היטב באווירת הריקודים של השיר, ומראים שה- "Red Hot Chili Peppers" יכולים ליהנות גם בטריטוריה פחות "כיאוטית".

הקטע "Dreams of a Samurai" סוגר את האלבום במסע אפי ארוך בן שבע דקות, המשלב פסיכדליה, ג'אז ורוק מהורהר. זהו אחד מקטעי הסיום ההרפתקניים ביותר של הלהקה - ירידת מסך סוריאליסטית שמהדהדת זמן רב לאחר שהיא דועכת.

בניגוד לאלבומים קודמים שרקדו על סף הכאוס, "The Getaway" הוא אלבום שהולחן בקפידה על הצד הרך יותר של הסגנון והעשיר יותר של ההפקה. הכימיה בין Flea ו- Chad Smith נותרת הדוקה, גם כשהם לוקחים קצת אחורה לטובת הסאונד הכללי והאווירה. באופן מפתיע Josh Klinghoffer הופך לנשק הסודי של האלבום - במיוחד לאור הסגנון וההפקה שמאפשרים לו לצבוע כל שיר בצבע מלודי ועדין. Anthony Kiedis, בשנות החמישים לחייו, מפחית את היהירות המוחצנת לטובת גוון אינטרוספקטיבי ומאופק יותר.

אבל השינוי בהפקה הוא אולי ההצהרה הגדולה ביותר של האלבום. דיינג'ר מאוס ונייג'ל גודריץ' נמנעים מהאנרגיה הגולמית שהתפרצה באלבומים קודמים ובמקום זאת בונים נופי סאונד שופעים ורב-שכבתיים. פסנתרים, כלי מיתר, סינתיסייזרים, וינטג' האמונד ואפקטים אמביינטיים מתמזגים כולם לסביבה עשירה ומלאת אווירה. בעוד שהבחירה המודעת הזו של הלקה עשויה להרחיק את חסידי "Blood Sugar Sex Magik" או "Californication", היא מציעה אבולוציה מבורכת ללהקה האדירה הזו, שהכי פשוט היה לה לקפוא על שמריה.

בניגוד לתחזיות האלבום זכה למעמד זהב במדינות רבות והביא איתו סיבוב הופעות עולמי שיהפוך לאחרון של קלינגהופר עם הלהקה, לפני חזרתו של ג'ון פרושיאנטה.

אמנם, "The Getaway" אינו מגדיר מחדש את המורשת של הלהקה, אבל הוא מספק משב רוח רענן ונחוץ בדיסקוגרפיה העשירה שלהם. אלבום עוצמתי מבחינה רגשית ושופע מבחינת סאונד, שמראה כיצד "רד הוט צ'ילי פפרס" משילים את עורם מבלי לאבד את נשמתם.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר