Suede - Dog Man Star
כתב: Moti Kupfer
תאריך הוצאה - 10.10.1994
בסוף שנת 1993, לאחר אלבום בכורה מכונן, מגזיני המוזיקה הכתירו את להקת "Suede" כלהקה המובילה באי הבריטי. זה קרה רגע לפני שלהקות כמו "Blur", "Oasis" ו-"Pulp" יפרצו קדימה.
כמו שקורה להרבה להקות שזכו להצלחה מטאורית עם אלבום בכורה יוצא דופן, ההצלחה הביאה עימה קשיים בהתמודדות של חברי הלהקה. ב-1993 הם יצאו לכבוש את ליבם של האמריקאים, כאשר "The Cranberries" מחממים אותם.
"סווייד" הגיעו לארה"ב בתחושה של כוכבי על. העיתונות הבריטית פינקה אותם יותר מדי. במהלך סיבוב ההופעות השני, בסתיו 1993, הם ראו להפתעתם את "הקרנבריז" זוכים להצלחה עם "Linger" ועוברים בכמה הופעות ממעמד של להקת חימום למופע המרכזי, כאשר "סווייד" מופיעה לפניהם.
אם זה לא הספיק, לקראת תחילת הסיבוב השני הגיעו הבשורות הרעות מבריטניה, שם אביו של Bernard Butler הלך לעולמו. הלהקה נאלצה לבטל את השבוע הראשון של סיבוב ההופעות האמריקאי וטסה חזרה ללונדון מניו יורק.
כשהסיבוב אכן התחדש, באטלר, ששכל את אביו והתארס עם חברתו אליסה, התרחק משאר חברי הלהקה הרבה יותר מבעבר. לדברי באטלר, הם התרעמו על העובדה שהם היו בסיבוב הופעות עם מישהו שלא רצה לחגוג. הוא אפילו נסע בנפרד, או לבד, במונית, או באוטובוס של "הקרנבריז".
בתחילת 1994, כש"סווייד" עמדה להוציא את הסינגל שלא נכלל באלבום "Stay Together", המורל בקבוצה היה בשפל של כל הזמנים.
לדברי המתופף Simon Gilbert, באטלר הפך לבלתי נסבל ובלתי אפשרי היה לעבוד איתו, והלהקה לא יכלה לתפקד יחד יותר.
כדי להקליט את האלבום הבא שלהם ולהתרחק ממרכז הרעש והרכילות, עבר Brett Anderson לדירה מבודדת בהייגייט, בצפון לונדון.
ביתו החדש של אנדרסון, דירת גן ברחוב שפרדז היל, נבחר בחלקו מתוך אמונה תפלה, 16 הוא מספר המזל של הזמר, ובחלקו כדי לברוח מעליית הבריטפופ, תנועה שלהקתו הייתה מהחלוצות שלה.
הכרוניקה של החיים האנגליים המעוותים הפכה למשהו ש"סווייד" לא רצתה להיות חלק ממנו. העולם שלהם היה בודד ושבור מבפנים עקב סכסוכים פנימיים. מהנקודה הלא אידיאלית הזו החל אנדרסון לכתוב את המילים לאלבום הבא, "Dog Man Star", שיצא ב-10.10.1994.
אנדרסון, שבודד את עצמו בכוח מהתקשורת, צפה בהרבה סרטים וטען שהסאונד המופרז של האלבום נבע מהשימוש שלו בסמים פסיכדליים. לדבריו, הוא צרך הרבה מאוד אסיד באותו זמן, והדבר נתן להם את הביטחון לפרוץ גבולות. אנדרסון פשוט פרח בסביבה הסוריאליסטית שבה חי באותה תקופה.
בסמוך אליו הייתה קהילה הידועה בשם המנוניטים, זרם נוצרי אנבפטיסטי הקרוב בשורשיו לאמיש, שחבריה היו שרים לעיתים קרובות מזמורים בזמן בולמוס הסמים של אנדרסון. בעודו סגור בהייגייט, אנדרסון שאף להתאים את עצמו לשאיפה המטורפת של שותפו לכתיבה באמצעות דיאטה של סמים פסיכוטרופיים, סרטים ישנים ומגוון רחב של חומרי קריאה, החל ממשוררים בעלי חזון רומנטי כמו William Blake ועד נביאי אבדון דיסטופי כמו George Orwell ו-J. G. Ballard.
אם האלבום הקודם שלהם נדד במחוזות הגלאם רוק בואכה David Bowie פינת "The Smiths", הרי ש-"Dog Man Star" היה אפל וניסיוני מקודמו, בין השאר בשל הנטייה של באטלר לנגינת סולואים ארוכים, כמו במקרה של האפוס בן תשע הדקות "The Asphalt World". לפי הבסיסט Mat Osman, הקטע ארך במקור לא פחות מ-25 דקות, עם סולו גיטרה בן שמונה דקות של באטלר.
היה זה אחד מהשירים שאנדרסון כתב בהשראת חברתו בת ה-17 אניק. הוא סיפר שלא התעניין במונוגמיה בשלב הזה, ושקנאה מינית יכולה גם לעורר השראה.
באותה תקופה כתב באטלר עיבודים מורכבים נוספים, התעניין ברוק מתקדם והופיע בתוכנית של ה-BBC על "Pink Floyd". מאוחר יותר הביע אוסמן את התחושה שהיצירות של באטלר היו ניסיוניות מדי, ושהרעיונות המוזיקליים דרשו מהמאזינים יותר מכפי שרבים מהם היו מוכנים לתת.
הוויכוחים בין באטלר לחברי הלהקה, שהחלו ב-"The Asphalt World", גלשו לשאר האלבום, כאשר באטלר הפך יותר ויותר לא מרוצה מההפקה של Ed Buller. באטלר רצה להדיח את בולר, מה שיאפשר לו להפיק את האלבום בעצמו.
באטלר הציב ללהקה ולהנהלתה אולטימטום, או שהם יפטרו את בולר, או שהוא יפרוש. שאר חברי הלהקה סירבו להיענות לדרישותיו של באטלר והחליטו להיפרד ממנו לפני שההקלטות נגמרו. באטלר התעקש שסולק מהלהקה, כי הגיע לאולפן יום אחד וגילה שאסור לו להיכנס. לפי גרסתו, הוא חזר למחרת כדי לאסוף את הגיטרה שלו, ונאמר לו דרך האינטרקום שהגיטרה תועבר אליו החוצה לרחוב. בולר חלק על התיאור הזה וטען שהגיטרות הושארו בדלפק הקבלה של האולפן.
אחת מהתכונות הבולטות באלבום הייתה הליריקה הדרמטית שלו. הדבר אינו מפתיע, שכן אנדרסון אימץ גישה של כתיבה בזרם תודעה, לצד צריכת סמים פסיכדליים וצפייה במספר רב של סרטי נואר במהלך תהליך הכתיבה.
למעשה, המילים כאן הרבה יותר מלודרמטיות מבאלבום הקודם. קחו לדוגמה את הסינגל השני, "The Wild Ones", שנכתב אף הוא בהשראת חברתו אניק. הבלדה הזו נקראה על שם סרט האופנוענים של Marlon Brando משנת 1953, "The Wild One".
אנדרסון תיאר את היחסים שלהם כלוהטים ושבורים, מהסוג שיש לך כשאתה צעיר. באותה תקופה הוא הקשיב לזמרים ולזמרות כמו Scott Walker, Édith Piaf, Frank Sinatra ו-Jacques Brel, מוזיקאים עם טווח רגשי ומוזיקלי שמסוגל להפוך שיר לדרמה. זה היה הכיוון שאליו שאף כאן.
אנדרסון הצהיר שהרבה מהמיניות של האלבום נוצרה בהשראת Prince. באטלר, לעומתו, שאב השראה מ-"The Queen Is Dead" של "הסמית'ס", מ-"Closer" של "Joy Division", מ-"Torment and Toreros" של "Marc and the Mambas" ומ-"The Righteous Brothers".
אלמנטים מהמילים של אנדרסון הושפעו מהשימוש שלו בסמים, והוא ציין את בלייק כבעל השפעה גדולה על סגנון הכתיבה שלו. הוא הוקסם מהשימוש בחזיונות ובמצבים דמויי טראנס כאמצעי ליצירה, וטען שחלק ניכר מהדימויים המפוצלים בקטע הפותח "Introducing the Band" היה תוצאה של התת-מודע שלו שהשתלט עליו. השיר היה מנטרה שכתב לאחר ביקור במקדש בודהיסטי ביפן.
גם Lewis Carroll, מחבר "עליסה בארץ הפלאות", שאנדרסון קרא באותה תקופה, השפיע על המילים. הייתה בהן גם נימה אורווליאנית שחלחלה אל השיר השני והסינגל המוביל "We Are the Pigs", המתאר את חזיונותיו של אנדרסון על מרד אזרחי והתפרעויות ברחובות.
אנדרסון תיאר את ההבנה שבית הקלפים הגרוטסקי שהם בנו סביב עצמם מתמוטט, ושהדרך היחידה להתמודד עם זה הייתה לחבק ולחגוג את ההרס שלו ולרקוד סביב המדורה. החזון שלו היה של נוף פוסט-אפוקליפטי שבו החברה התפוררה והאדם מצטמצם לצורתו החייתית הראשונית. שם השיר נוצר בהשראת להקת תלמידי בית ספר ותיקה של אנדרסון בשם "The Pigs".
שירים נוספים מהאלבום נגעו בנושאים אישיים כמו בדידות על רקע העושר והתהילה. השיר "The 2 of Us" מציג זוג מצליח שאינו מסוגל להתחבר רגשית.
השיר "This Hollywood Life" עוסק בחוק האוניברסלי בעסקי המוזיקה, שבו אמן נדרש להקריב מעצמו ולעיתים להשפיל את עצמו במהלך הקריירה, על מנת לזכות בהצלחה ובהכרה.
ואפילו בחייו ובמותו של James Dean, תוך פנטזיה שהזמר יוצר לעצמו ביחסים מדומיינים עם כוכב הקולנוע המת, בשיר "Daddy's Speeding".
מסוכסכים עם העולם, עם המציאות, עם הבריטפופ ואחד עם השני, "סווייד" היו במקום נוראי בזמן שכתבו והקליטו את "Dog Man Star", אלבום שאיים לפרק אותם. מי ידע אז שהוא יהפוך ליצירה הכי משמעותית שלהם.
אנדרסון דיבר על שם האלבום כמעין דרוויניזם קצרצר, המשקף את המסע שלו מביב השופכין אל הכוכבים. המעריצים, בינתיים, ציינו את הדמיון לסרטו של יוצר הסרטים הניסיוני Stan Brakhage משנת 1964, "Dog Star Man".
עטיפת האלבום נלקחה מתמונה שצולמה על ידי הצלמת האמריקאית Joanne Leonard בשנת 1971, ובה ניתן לראות גבר עירום שרוע על מיטה. התמונה נלקחה מתוך ספר משנת 1972 בשם "Frontiers of Photography".
להאזנה: Spotify, Apple Music
תגובות