Syd Barrett - Barrett
ב- 14 בנובמבר 1970 יצא "Barrett", אלבום האולפן השני והאחרון של המוזיקאי הבריטי Syd Barrett.
סיפורו של Roger Keith Barrett, המוכר לעולם המוזיקה בכינויו Syd Barrett, הוא מאבני הדרך המרתקות, הפואטיות והטרגיות ביותר בדברי ימי הרוק העולמי. מי שהקים בשנת 1965 את להקת "Pink Floyd", העניק לה את שמה, עיצב את חזונה הפסיכדלי המוקדם והוביל אותה אל אלבום הבכורה המהפכני "The Piper at the Gates of Dawn" משנת 1967, מצא את עצמו באפריל 1968 מחוץ ללהקה שהגה במוחו. השילוב ההרסני בין לחצי התהילה המהירה, צריכה כבדה של סמי הזיה והתפרצותה של הידרדרות נפשית עמוקה הפך את התנהגותו של בארט על הבמה ובאולפן לבלתי צפויה, עד שחבריו ללהקה נאלצו להמשיך בלעדיו עם חברו הוותיק מקיימברידג', הגיטריסט David Gilmour.
אלא שגם לאחר הפרידה הכואבת, הקשר הרגשי העמוק ותחושת המחויבות של חברי "Pink Floyd" כלפי מנהיגם המייסד לא התפוגגו. בראשית ינואר 1970 ראה אור אלבום הסולו הראשון שלו, "The Madcap Laughs", שתהליך הקלטתו המיוסר נמשך קרוב לשנתיים והושלם רק בזכות התגייסותם של גילמור ושל Roger Waters בישורת האחרונה. אלבום הבכורה זכה להערכה ביקורתית והגיע למקום הארבעים במצעד האלבומים הבריטי, הצלחה ששכנעה את חברת התקליטים Harvest Records לאשר הקלטת אלבום סולו שני מתוך תקווה למנף את המומנטום לפני שמצבו של בארט ירחיק אותו סופית מעולם המוזיקה.
ב- 26 בפברואר 1970, שבועות ספורים בלבד לאחר צאת אלבומו הראשון, נכנס בארט אל אולפני Abbey Road בלונדון כדי להתחיל בעבודה על "Barrett". הפעם הופקדה מלאכת ההפקה מן הרגע הראשון בידיהם המסורות והאוהבות של גילמור ושל קלידן "Pink Floyd", המוזיקאי המחונן Richard Wright, כשלצידם על עמדת טכנאי הסאונד Peter Bown. השניים הבינו שכדי ללכוד את ניצוצות הגאונות של חברם מבלי לאבד אותו לתוך כאוס אולפני, עליהם לבנות עבורו מעטפת מוזיקלית יציבה, מסודרת ותומכת הרבה יותר מזו שאפיינה את אלבומו הקודם. אל גילמור, שלקח על עצמו את נגינת הבס, גיטרת שנים עשר המיתרים, גיטרת הסלייד והאורגן הנוסף, ואל רייט שתרם נגינה עשירה על אורגן האמונד, פסנתר, הרמוניום ופסנתר חשמלי, חבר מתופף להקת "Humble Pie", המוזיקאי Jerry Shirley, שהביא עמו גרוב רוק חם ומדויק, לצד המתופף Willie Wilson שניגן בתופים ובכלי הקשה.
חמישה עשר ימי ההקלטות, שהתפרשו מפברואר ועד יולי 1970 במקביל לעבודתם של גילמור ורייט על האלבום "Atom Heart Mother" של "Pink Floyd", התנהלו בתנאים יוצאי דופן שדרשו סבלנות אינסופית. מצבו הנפשי של בארט הלך והסתגר, והוא התקשה לחזור על אותו מבנה שיר פעמיים. הוא נהג לדלג על תיבות, לשנות אקורדים באמצע הטייק או לעצור בפתאומיות. כדי להתמודד עם האתגר, אימצו המפיקים שיטת עבודה שונה. במקרים רבים הקליט בארט תחילה את שירתו ונגינת הגיטרה שלו לבדו בטייק חי וגולמי, ורק לאחר מכן בנו גילמור, רייט ושירלי את עיבודי הלהקה סביב השלד הקיים. בשירים אחרים ניגנה הלהקה את פלייבק הבסיס מראש כאשר גילמור מכוון את החברים בתנועות ראש, אך גם אז העדיף בארט להקליט את קולו ואת הגיטרה שלו בטייק אחד רציף מתוך תחושה שניסיון לשחזר את הרגע יפגע באמת הפנימית של השיר.
בעיצומן של הקלטות האלבום, ב- 6 ביוני 1970, התרחש אחד הרגעים הסמליים והמצמררים ביותר בקריירה של בארט. באותו ערב עלה בארט להופעת הסולו החיה היחידה שלו אי פעם במסגרת פסטיבל המוזיקה והאופנה באולם Olympia שבקנזינגטון, מלווה על הבמה בגילמור על הבס ובשירלי על התופים. במשך שלושת השירים הראשונים, שכללו את "Terrapin", "Gigolo Aunt" ו-"Effervescing Elephant", הייתה שירתו של בארט כמעט בלתי נשמעת בתוך המיקס. באמצע השיר הרביעי, "Octopus", כאשר קולו סוף סוף בקע בבירור מן הרמקולים, הניח בארט לפתע ובאופן בלתי צפוי את גיטרת ה-Fender Telecaster שלו, הודה לקהל בנימוס וירד מן הבמה לעיניהם ההמומות של חבריו.
האלבום נפתח באחת מפניני הפולק הפסיכדלי היפות והנוגות ביותר שכתב בארט מעולם, "Baby Lemonade". הפתיחה המהפנטת של השיר נולדה לגמרי במקרה, כאשר בארט ישב באולפן וחימם את אצבעותיו באלתור חופשי על הגיטרה האקוסטית, וגילמור הזריז הקליט את הקטע והצמיד אותו לתחילת השיר. מעל ליווי עשיר של גיטרת שנים עשר מיתרים ואורגן האמונד עוטף של רייט, מצייר בארט בקולו הבריטי השברירי תמונות סוריאליסטיות של עיר עצובה, גשם אפור וליצנים בחוץ, לפני שסולו גיטרה חשמלית איטי ומסתלסל חותך את האוויר ולוכד את תחושת הבדידות של אדם המתבונן בעולם מבעד לחלון זכוכית עבה.
מיד אחריו מגיע "Love Song", שיר קליל, קופצני ומקסים על זיכרון אהבה רומנטי, המונע על ידי פסנתר קצבי ומחויך ונגינת צ'מבלו שמעניקים לו אווירה של מופע וודוויל בריטי ישן, למרות שמתחת לפני השטח מהדהד געגוע לאהבה שכבר חלפה. הטון מתהפך בחדות ברצועה השלישית והמהפנטת, "Dominoes", שנכתבה בהשראת סיום מערכת היחסים של בארט עם בת זוגו דאז Lindsay Korner. השיר נסחף בתוך מקצב איטי וכמו חלומי שעליו מנצחים האורגן המרחף של רייט ותיפוף מדוד של גילמור, כאשר גולת הכותרת שלו היא סולו גיטרה חשמלית מופלא שהוקלט במהירות כפולה והושמע לאחור, מה שיצר צליל בכייני, גבישי ומעולם אחר שמשתלב עם השורות הכואבות שבהן בארט שר על דמעותיו וחלומותיו בזמן שהיום חולף כמו אבני דומינו נופלות.
הרצועה הרביעית, "It Is Obvious", ממשיכה את הקו הווידויי החשוף ומתארת ברגישות מצמררת קשר זוגי שמתפורר בתוך חדרים קרים וערפל של ניתוק, כאשר רייט וגילמור אורגים סביב שירתו של בארט שטיח קלידים וגיטרות עדין שנשמע כמו חיבוק מנחם. מנגד, ב-"Rats" מתפרצת אנרגיה Pאנקית וגולמית שמתחילה כדמו אקוסטי קדחתני של בארט לבדו לפני שכל הלהקה מתנגשת פנימה בעוצמה חשמלית רועשת וחסרת מעצורים, ובארט יורה מילים בקצב מסחרר בזרם תודעה פראי. הצד הראשון נחתם ב-"Maisie", בלוז איטי, כבד ואפל המושפע מנגני הבלוז האמריקאים שהעריץ בארט בנעוריו, שבו הוא שר בקול נמוך ומיוסר מעל ריף גיטרה מלוכלך ומהדהד.
הצד השני של התקליט נפתח בסערה מחויכת עם "Gigolo Aunt", השיר הארוך, הסוחף והנגיש ביותר באלבום, שהוקלט בחמישה עשר טייקים עד שהגיע לתוצאה המבוקשת. זהו המנון רוק פסיכדלי מדבק ומלא חיים שנשען על ריף אורגן וגיטרה מתגלגל, תיפוף אנרגטי של שירלי ופזמון שמשי שקל לדמיין כיצד היה הופך ללהיט ענק לו הוקלט עם "Pink Floyd" בשנת 1967. אחריו מופיעים שני שירים שחוברו במהדורת התקליט המקורית למחרוזת אחת והופרדו בהוצאות המאוחרות, "Waving My Arms in the Air" הקצבי והתיאטרלי שעובר באבחה אל "I Never Lied to You", בלדה קצרה, פגיעה וכנה שבה קולו של בארט נשבר מעל ליווי פסנתר וגיטרת סלייד מלטפת של גילמור.
האווירה האינטימית והחמה שבה במלוא יופייה ב-"Wined and Dined", שיר מלנכולי ועדין שהוקלט בעשרה טייקים ומעלה זיכרונות מלילות קיץ וערבים שקטים בקיימברידג', כאשר גילמור מוסיף עליו שכבות של גיטרות חשמליות ואקוסטיות רכות שעוטפות את המלודיה בחום אנושי נדיר. מיד אחריו מגיע "Wolfpack", קטע רוק פסיכדלי דחוס ומסתורי בעל מקצב קטוע ומילים אניגמטיות שמפגין שוב את הדרך הייחודית שבה פירק בארט את מבנה שיר הרוק המסורתי והרכיב אותו מחדש לפי חוקי הדמיון שלו.
האלבום כולו נחתם בקריצה הומוריסטית ואקסצנטרית בדמות "Effervescing Elephant", שיר משעשע בן פחות משתי דקות שנשמע כמו אגדת ילדים סוריאליסטית בסגנונם של Edward Lear ו-Lewis Carroll על פיל זעיר וג'ירפה בג'ונגל, מלווה בנגינת טובה משועשעת של המוזיקאי האורח Vic Saywell. אפילו עטיפת האלבום הלבנה והמינימליסטית נשאה את חותמו האישי של בארט, שעיצב אותה בעצמו על בסיס איור של חרקים מעופפים ויצורים מוזרים שצייר במחברתו עוד בימי לימודיו בקיימברידג' שנים קודם לכן, כאשר בגב העטיפה שולב תצלום אולפן קודר שלו שצילם הצלם האגדי Mick Rock.
עם צאתו בנובמבר 1970, ללא סינגלים מקדמים וללא סיבוב הופעות תומך, התקבל "Barrett" בשקט מסחרי יחסי ולא הצליח להיכנס למצעד האלבומים הבריטי. בשנת 1972 ניגן בארט לזמן קצר בהרכב "Stars" בקיימברידג'. ניסיון נוסף להקליט באולפן בשנת 1974 לא הבשיל לאלבום, ובהמשך פרש מתעשיית המוזיקה וחי בקיימברידג', שם חזר לעסוק בציור עד מותו ביולי 2006. ואולם, חלוף העשורים והמהדורות המורחבות שיצאו לאורך השנים, ובראשן מארז המופת "Crazy Diamond" משנת 1993 שכלל טייקים חלופיים מוקדמים, הפכו את "Barrett" ליצירת פולחן נערצת. השילוב החד-פעמי בין נפש חשופה ונטולת מסכות לבין המוזיקליות העילאית של חבריו מ-"Pink Floyd" יצר מסמך אנושי ואמנותי נדיר ביופיו, כזה שהשפיע על דורות של אמני אינדי, פולק ואלטרנטיב והותיר את חותמו הנצחי של היהלום המטורף.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות