Talking Heads - Remain in Light
כתב: Moti Kupfer
תאריך הוצאה - 08.10.1980
הקונפליקט במוזיקה בין מה שחשבו למה שהורגש היה בעיצומו. ככל שהדיסקו המשיך להשתלט על מוזיקה שניתן לרקוד לצליליה, הרוק הגיע לנקודה של כנות תיאורטית מקסימלית.
למרות שהיו להקת ניו ווייב, "Talking Heads" פעלו בתוך סצנת הפאנק הרחבה יותר של ניו יורק, שחיפשה מוזיקה שמרגישים, ולא רק מבצעים.
ובכל זאת, "טוקינג הדס" היו מלאכותיים באופן בולט. David Byrne הפך את גישתו הן לכתיבת שירים והן להופעות לבלתי טבעית ככל האפשר.
הוא כתב מילים דאדאיסטיות על חניונים ואש. קולו נסדק והתפתל במודולציות לא טבעיות שסיכלו את המלודיה. על הבמה, תנועותיו עשו רושם של עצבנות, אבל כזו שמבוצעת היטב. כשהוא רקד, הוא נראה כאילו הוא צוחק על הריקוד.
בקיצור, הוא התנהג כמזויף.
הזיוף שלו היה כל כך עקבי, ההיגיון שלו כל כך ברור באופן מתמיד, שהוא הפך לזהות ציבורית משכנעת. בהופעה ובתקליט, לא היה חלק מביירן שלא היה הוא עצמו. כתוצאה מכך, המלאכותיות שלו נראתה כשיא הכנות.
זו בדיוק היתה המהות של "טוקינג הדס", שהאפקט האמנותי שלהם הרגיש כנה יותר מרוב התרבות האמריקאית. ניתן להבין את התקדמות הלהקה כמעין שכבה מתמשכת של תחבולות. בעוד להקות פאנק אחרות רדפו אחר אותנטיות על ידי הפשטה, "טוקינג הדס" התפתחה.
מקצבים אפריקאים פוליריתמיים, Brian Eno, Fela Kuti, פחד ממוזיקה? לאחר האלבום הקודם של "טוקינג הדס", "Fear of Music", שגילה להם מעט מעולם המקצבים האפריקאים, לכאורה ביירן, Chris Frantz, Tina Weymouth ו-Jerry Harrison היו צריכים לקחת שינוי כיוון קיצוני.
בהשפעת מוזיקאי האפרוביט הניגרי פלה קוטי, הם שילבו פוליריתמים אפריקאים ופאנק עם אלקטרוניקה, והקליטו רצועות אינסטרומנטליות כסדרה של גרובים בלופים. בין נגני האולפן נמנו הגיטריסט Adrian Belew, הזמרת Nona Hendryx והחצוצרן Jon Hassell.
אינו המשיך להיות דומיננטי בעשייה של הראשים המדברים, זה אלבום שלישי ברציפות. רק שהפעם ציפתה לאינו ולחברי הלהקה משוכה מעט גבוהה. לאחר שירים שעסקו בכתיבה אינטואיטיבית ובנושאים כמו פרנויה, התחוור כעת לביירן שהחששות שלו, המוזרויות, הכל התפוצץ לו בפרצוף.
היה זה מחסום הכתיבה שמנע ממנו ומהלהקה את התנועה קדימה. להקת "טוקינג הדס" היתה מודעת לכניסתו של זרם חדש בשם היפ הופ. כעת היה זה באופן מפתיע ההיפ הופ שיוציא את ביירן ממחסום הכתיבה, ויוביל אותו יחד עם הלהקה לעבר חוף המבטחים המבטיח "Remain in Light", אלבומה הרביעי שיצא ב-08.10.1980.
בנוסף, המתופף פרנץ והבסיסטית וויימות', זוג נשוי, דנו בעזיבת "טוקינג הדס" לאחר שוויימות' טענה שביירן שתלטן מדי. פרנץ לא רצה לעזוב, והשניים יצאו לחופשה ארוכה בקריביים כדי להרהר במצב הלהקה ובנישואיהם. הם השתתפו בטקסים דתיים של וודו בהאיטי, תרגלו כלי הקשה מקומיים והתרועעו עם צמד הרגאיי "Sly and Robbie".
פרנץ וויימות' סיימו את חופשתם ברכישת דירה מעל אולפני "Compass Point" בנסאו, איי בהאמה. ביירן הצטרף לצמד ולהריסון בתחילת 1980.
חברי הלהקה הבינו שכתיבת השירים היתה עד כה במידה רבה באחריותו של ביירן, ושהם התעייפו מהרעיון של להיות זמר ולהקת ליווי. האידיאל שאליו שאפו, לדברי ביירן, היה "להקריב את האגו שלנו למען שיתוף פעולה הדדי".
במקום לכתוב מוזיקה למילותיו של ביירן, הלהקה ביצעה ג'אמים אינסטרומנטליים ממושכים, תוך שימוש בשיר "I Zimbra" מתוך "Fear of Music" כבסיס.
לדברי הפסיכואנליטיקאי Michael A. Brog, האלבום "Remain in Light" מכיל שמונה שירים בעלי "תחושה חופשית-אסוציאטיבית מרשימה", בכך שאין תהליך מחשבה קבוע שניתן לעקוב אחריו במילות זרם התודעה שלו.
ביירן זכה להכוונה לנסות ולהיות חופשי יותר עם התוכן הלירי שלו, ולייעוץ שלחשיבה רציונלית יש גבולות. הוא החל לשאוב את הנתיב ליציאה שלו מהקשיים דרך קטעי ראפ בהשראת ז'אנר ההיפ הופ החדש, ובהשראת הסינגל "The Breaks" של Kurtis Blow, שפרנץ השמיע לו.
ביירן קיבל השראה ממיתולוגיות וממקצבים אפריקאים. ההשראה העיקרית למילים היתה הספר "קצב אפריקאי ורגישות אפריקאית" של John Miller Chernoff, שבחן את האופן שבו המוזיקה מעשירה את החיים בקהילות אפריקאיות כפריות.
צ'רנוף נסע לגאנה בשנת 1970 כדי ללמוד כלי הקשה מקומיים, וכתב על האופן שבו אפריקאים מנהלים שיחות מסובכות באמצעות דפוסי תופים.
השיר "The Great Curve" מדגים את הנושא האפריקאי עם השורה "העולם נע על מותניה של אישה", שבה השתמש ביירן לאחר שקרא את ספרו של Robert Farris Thompson, "אמנות אפריקאית בתנועה". האלבום נוגע בנושאים שונים כמו חלוף הזמן, טבעה החמקמק של האמת, חוסר הוודאות של החיים ומאבקו של הפרט למצוא מטרה. באמצעות מילים מסתוריות ותמונות מעוררות, "טוקינג הדס" מתעמקים בנושאים אוניברסליים, ומשאירים מקום לפרשנות אישית ולהתבוננות פנימית.
האלבום "Remain in Light" תואר במגוון צורות, ניו ווייב, פוסט-פאנק, וורלד-ביט, דאנס-רוק, ארט פופ, ארט רוק, אוונג-פופ, אפרוביט ופאנק פסיכדלי. המבקר Stephen Thomas Erlewine כינה את האלבום "תערובת צפופה של כלי הקשה אפריקאים, בס וקלידים של פאנק, שירי פופ ואלקטרוניקה".
להקת "טוקינג הדס" השתמשה בשם העבודה "Melody Attack" לאורך כל תהליך האולפן לאחר שצפתה בתוכנית משחק יפנית באותו שם. לדברי הריסון, שאיפתה של הלהקה היתה לשלב ז'אנרים של רוק וז'אנרים אפריקאים במקום פשוט לחקות מוזיקה אפריקאית.
טכניקות ההפקה והגישה האישית של אינו היו המפתח לתפיסת האלבום. התהליך נועד לקדם את ביטוי האינסטינקט והספונטניות, מבלי להתמקד באופן מוגזם בצליל של התוצר הסופי.
אינו השווה את תהליך היצירה ל"הסתכלות אל העולם ואמירה, 'איזה מקום פנטסטי זה העולם שבו אנחנו חיים, בואו נחגוג אותו'". קטעים אינסטרומנטליים הוקלטו אחד בכל פעם בתהליך לא רציף.
לופים מילאו תפקיד מפתח בתקופה שבה מחשבים עדיין לא יכלו לבצע פונקציות כאלה כראוי. להקת "טוקינג הדס" פיתחה את "Remain in Light" על ידי הקלטת ג'אמים, בידוד החלקים הטובים ביותר ונגינה שלהם שוב ושוב.
הרצועות הבסיסיות התמקדו לחלוטין במקצבים וכולן בוצעו בשיטה מינימליסטית תוך שימוש באקורד אחד בלבד. כל קטע הוקלט כלולאה ארוכה כדי לאפשר יצירת קומפוזיציות באמצעות מיקום או מיזוג של לופים בדרכים שונות. ביירן השווה את התהליך לדגימה מודרנית, "היינו סמפלרים אנושיים".
שיר הפתיחה של האלבום, "Born Under Punches (The Heat Goes On)", שואב את סגנונו מהטפה, צעקות והתפרצויות דיבור. הביטוי "And the Heat Goes On", המשמש בכותרת וחוזר על עצמו בפזמון, מבוסס על כותרת ב-"New York Post" שאינו קרא בקיץ 1980.
בלו, שהצטרף להקלטות באולפני "Sigma Sound" בניו יורק לאחר שביירן והריסון פגשו אותו במועדון בעיר והזמינו אותו לנגן, תרם את הגיטרה לשיר "Crosseyed and Painless". שיר שקופץ מנונסנס להיגיון חלומי. מה שמתחיל כרעיון הופך, במלוא ביטויו, לתחושה.
להקת "טוקינג הדס" היתה בין הלהקות האמריקאיות הראשונות שהפיקו קליפים לפני ש-MTV עלתה לשידור. עבור האלבום "Remain in Light" נוצרו קליפים לשיר "Once in a Lifetime" ולשיר "Crosseyed and Painless". שניהם בוימו בידי Toni Basil, כאשר ביירן היה שותף לבימוי "Once in a Lifetime". ב-1982 הפכה בזיל לכוכבת MTV עם הלהיט "Mickey".
השיר "Once in a Lifetime" עוסק בחיים שמתנהלים כמעט על טייס אוטומטי, עד לרגע שבו אדם עוצר ושואל את עצמו איך הגיע לבית, למשפחה ולמציאות שבה הוא חי. כמו לנסות להסיר את המים מקרקעית האוקיינוס, אין דרך לעצור את החיים מלהתקדם.
ביירן שפך מעט אור על ההשראה הלירית שלו כשסיפר שרוב המילים בשיר הגיעו ממטיפים אוונגליסטים שהקליט מהרדיו, תוך כדי רישום הערות וקליטה של ביטויים שחשב שהם כיוונים מעניינים. הוא תהה אם המשיכה שלו למעמד הביניים נובעת מכך שאורח החיים הזה נראה לו שונה כל כך מחייו ורחוק כל כך ממה שהוא עושה, עד שלא יכול היה לדמיין את עצמו חי כך.
השיר נקרא במקור "Weird Guitar Riff Song" בגלל הקומפוזיציה שלו. הוא תוכנן כריף יחיד לפני שהלהקה הוסיפה ריף שני. אינו החליף שמונה תיבות מכל ריף עם תיבות מקבילות.
יש משהו מדרבן ב-"Remain in Light", לא רק כמוזיקת ריקודים אלא גם כביטוי. בשיר "Seen and Not Seen", ביירן משער שגבר עשוי לשנות את מראהו "על ידי שמירה על מבנה פנים אידיאלי קבוע בחלק האחורי של תודעתו".
זוהי פרשנות אבסורדית על טבעה של יהירות, אך היא גם מכריזה על אמונה נוגעת ללב בכוח הרצון האמנותי, אמונה שהאלבום מתגמל. השיר "Houses in Motion" משלב קטעי נשיפה ממושכים של האסל.
השיר "Listening Wind" כולל השפעות של מוזיקה ערבית, כאשר בלו מוסיף מרקמים צליליים באמצעות אפקט "Electric Mistress" ומכופף את הצליל. המילים, בינתיים, מתארות באהדה אדם המבצע פעולות טרור נגד האמריקאים שהתיישבו בארצו, בתגובה לקולוניאליזם שלהם.
בריאיון משנת 2004 עם ה-"Sunday Herald", תיאר ביירן את השיר כמשקף בחלקו את הבנתו את המניעים לטרור. הוא הסביר שהסיבות לכך שאמריקה אינה אהובה בכל מקום היו ברורות לו במשך שנים, בעוד שאמריקאים רבים העדיפו להניח שמדובר בקנאה או ברצון לאמץ את אורח החיים האמריקאי.
שיר הסיום, "The Overload", כולל מקצבים שבטיים-תעשייתיים שנוצרו בעיקר על ידי הריסון וביירן לצד אווירת הגיטרה הנוהמת של בלו. שיר שנחשב כמחווה של "טוקינג הדס" ללהקת "Joy Division".
לפי הסיפור המוכר על יצירת השיר, חברי הלהקה ניסו לדמיין את צלילה של הרביעייה הקודרת ממנצ'סטר מתוך הביקורות שקראו עליה בעיתונות המוזיקה, ולא מתוך האזנה לתקליטיה. הם היו כל כך מרותקים לתיאורים, עד שהחליטו ללכת על זה בכל זאת.
האלבום מציג חזון אמנותי כה מוזר, זר למה שקדם לו אך פועל כאילו היה שיאה של מסורת ארוכה, עד שהוא כאילו מכריז על כוחה של המוזרות עצמה. להיות לא רק מוזר אלא גם ייחודי, להמציא מחדש צורה בצורה שאפשר לרקוד לצליליה, זהו הריגוש הפנימי של האמנות. אנחנו רוצים להכחיש אותו על בסיס תיאורטי, אבל אנחנו לא יכולים. לכן עלינו לשנות את התיאוריות שלנו.
וויימות' ופרנץ הגו את עטיפת האלבום בעזרת חוקר המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, Walter Bender, וצוות "ArcMac" שלו, שממנו צמחה בהמשך מעבדת המדיה של MIT. תוך שימוש ב-"Melody Attack" כהשראה, יצר הזוג קולאז' של מטוסי מלחמה אדומים הטסים במבנה מעל הרי ההימלאיה.
המטוסים הם תיאור אמנותי של מטוסי "Grumman Avenger" לכבוד אביה של וויימות', Ralph Weymouth, שהיה אדמירל בחיל הים האמריקאי. הרעיון לעטיפה האחורית כלל דיוקנאות פשוטים של חברי הלהקה. וויימות' ביקרה באופן קבוע ב-MIT במהלך קיץ 1980 ועבדה עם עמיתו של בנדר, Scott Fisher, על עיבודים ממוחשבים של הרעיונות.
התהליך היה מסורבל מכיוון שכוח המחשב היה מוגבל בתחילת שנות השמונים, והמחשב המרכזי לבדו תפס כמה חדרים. וויימות' ופישר חלקו תשוקה למסכות והשתמשו ברעיון כדי להתנסות בדיוקנאות. הפנים טושטשו בגושים אדומים. עם שינוי שם האלבום ל-"Remain in Light", הפכו הדיוקנאות לחזית העטיפה, ואילו המטוסים הועברו לצדה האחורי.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות