Tenacious D - The Pick of Destiny

ב- 14 בנובמבר 2006 יצא "The Pick of Destiny", אלבום האולפן השני של צמד הרוק הקומי האמריקאי "Tenacious D".

יש קו דק, כמעט בלתי נראה, שמפריד בין גדולה מוזיקלית לבין טיפשות מוחלטת, ולהקת "Tenacious D" לא רק צעדה על הקו הזה בשנת 2006, אלא ריסקה אותו עם גיטרה אקוסטית, שניצל מטוגן ומגבר מרשל דולק. חמש שנים לאחר שאלבום הבכורה שלהם הפך לתופעת קאלט עולמית והוכיח ששני גברים שמנמנים מלוס אנג'לס עם גיטרות אקוסטיות יכולים להישמע כבדים יותר ממחצית מלהקות המטאל של התקופה, החליטו Jack Black ושותפו Kyle Gass לקחת את המיתולוגיה המגוחכת שבנו סביב עצמם צעד אחד רחוק מדי, הישר אל המסך הגדול. התוצאה הייתה הסרט ופסקול האלבום "The Pick of Destiny", יצירה שהיא בו זמנית מכתב אהבה נוטף זיעה להיסטוריה של הרוק הכבד ופרודיה חסרת מעצורים על כל קלישאה שאי פעם נכתבה בז'אנר.

הרעיון המרכזי שעומד בבסיס האלבום והסרט, שביים הבמאי והמוזיקאי Liam Lynch, הוא אבסורדי ומבריק כאחד. בלאק וגאס מגלמים גרסאות מוקצנות, נרקיסיסטיות וחסרות מודעות עצמית של עצמם, היוצאות למסע קדוש לגניבת מפרט גיטרה על טבעי ממוזיאון היכל התהילה של הרוקנרול. לפי האגדה שבדו ממוחם הקודח, כל אגדות הגיטרה הגדולות בהיסטוריה, החל מנגני הבלוז הראשונים ועד "Van Halen", חבות את כישרונן לאותו מפרט ירוק ומסתורי שגולף משן שבורה של השטן בכבודו ובעצמו. כדי להפוך את הפנטזיה הזו למציאות מצלצלת, נכנס הצמד לאולפני ההקלטות בלוס אנג'לס יחד עם המפיק John King מצמד המפיקים "The Dust Brothers", כשהם מצוידים בגיטריסט החשמלי John Konesky, הבסיסט John Spiker, ומעל כולם המתופף האורח הקבוע והמנוע הריתמי של הפרויקט, Dave Grohl מלהקת "Foo Fighters".

(Photo: JonasPhoto)

האלבום נפתח בסערה תיאטרלית שלא הייתה מביישת את ברודוויי אילו ברודוויי הייתה מנוהלת על ידי הדמויות ממופע האימים של רוקי, עם היצירה "Kickapoo". זהו שיר פתיחה אופראי שבו בלאק הצעיר סופג נאום מוסר חוצב להבות מאביו השמרן והדתי, אותו מגלם בקולו הרועם והדרמטי זמר הרוק האגדי Meat Loaf, שמנסה לעקור מבנו את חיידק הרוקנרול המשחית. ברגע של ייאוש נושא הנער תפילה אל פוסטר הקיר בחדרו, ומתוך הקיר מתגלה הסנדק הרוחני של עולם המטאל, Ronnie James Dio, שמעניק לו ברכת דרך מלכותית בטון רציני להחריד ושולח אותו לעיר המלאכים. העובדה שדיו ומיט לוף הסכימו להשתתף בקרקס הזה בשיא הרצינות מעניקה לפתיחת האלבום משקל סגולי שהופך את הבדיחה לחגיגת הארד רוק מפוארת.

אחת המעלות הגדולות של "The Pick of Destiny" היא הסירוב המוחלט של בלאק וגאס לחפף בצד המוזיקלי. בניגוד להרכבי קומדיה שמסתמכים על בדיחה מילולית ומזניחים את הלחן, השניים מתגלים כאן ככותבי שירים מחוננים שמכירים כל פינה בקטלוג של "Led Zeppelin", להקת "Black Sabbath" וגיבורי הפרוגרסיב של שנות השבעים. בשיר "Classico" לוקחים השניים את הבורה במי מינור של המלחין Johann Sebastian Bach, יחד עם מוטיבים של וולפגנג אמדאוס מוצרט ולודוויג ואן בטהובן, ומלבישים עליהם טקסט וולגרי להפליא על עליונותם המוזיקלית, תוך תצוגת פלצט וירטואוזית של בלאק ונגינה אקוסטית מדויקת להפליא של גאס. מיד לאחר מכן מגיע "Baby", בלדת רוק אקוסטית קצרה ששוברת את הציפיות הקומיות ביופייה המלודי הפשוט, לפני שהאלבום צולל חזרה אל הביבים המבדחים עם "History", שבו טוענים השניים בשכנוע עצמי עמוק כי הישגיהם ההיסטוריים מאפילים על פועלם של האחים רייט.

החלק האמצעי של האלבום מתפקד כמעין מחזמר מסע פסיכדלי עמוס במעברים קצרים, דוגמת "The Government Totally Sucks" המחאתי בגרוש, לצד "Master Exploder", רצועה שבה בלאק טוען שקולו עוצמתי כל כך עד שאין לו צורך במיקרופון, ומגבה את הטענה בצרחות מטאל גבוהות שעלולות לגרום לקריעת מיתרי קול רק מהאזנה להן. לצד אלה בולט "Papagenu (He's My Sassafrass)", קטע הזיה יערני שבו פוגש בלאק את ביגפוט, מדובב על ידי השחקן John C. Reilly, בסשן מוזיקלי הזוי שמוכיח כי גם כשהם תחת השפעת פטריות דמיוניות, ההרמוניות הקוליות של הצמד נשמעות הדוקות כמו תקליט של "Queen" ביום מוצלח במיוחד.

למרות שהסרט עצמו התרסק בקופות הקולנוע עם צאתו בנובמבר 2006 והותיר את חברת ההפקה עם הפסדים כואבים, הפסקול שלו שרד בגבורה בזכות שורה של פנינים קצרות ומושחזות בחלקו השני. השיר "The Metal" הוא ללא ספק אחד מרגעי השיא של האלבום, עם ריף מכני, כבד ומדבק של קונסקי וגאס, שעליו מכריז בלאק בפאתוס תנ"כי כי הפאנק רוק, הגראנג', הטכנו והניו וייב ניסו כולם להשמיד את המטאל ונכשלו כישלון חרוץ. ההומור כאן פוגע בדיוק בנקודת התורפה של מעריצי הז'אנר, שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית, אך בו בזמן מספק להם ריף ראוי לפוגו באצטדיונים.

נקודת הרתיחה והשיא הדרמטי של האלבום מגיעים ברצועה השלוש עשרה, "Beelzeboss (The Final Showdown)", דו קרב מוזיקלי לחיים ולמוות מול השטן, שאותו מגלם גרוהל הן על סט התופים והן בשירה דמונית מבעיתה. במשך חמש דקות וחצי מחליפים השטן והצמד מהלומות של ריפים ת'ראשיים כבדים, מעברי תופים סוערים ודיאלוגים מושחזים שבהם השטן דורש לקחת את גאס לגיהינום בתור שפחת מין, עד שבלאק מציל את חברו באמצעות כוחה של חברות גברית אמיצה ויכולת אלתור מילולית מפוקפקת. אחריו מגיע שיר הנושא "The Pick of Destiny", שבו חוגגים השניים את ניצחונם על כוחות האופל לאחר שהפכו את קרן השטן השבורה לבאנג עישון קדוש. האלבום נחתם ב-"The Metal".

עטיפת האלבום האייקונית, המציגה את בלאק וגאס בין העננים בפרודיה על "בריאת האדם" של מיכלאנג׳לו, כשהמפרט מרחף בין ידיהם וזרוע השטן מושטת אליו מלמטה, משלימה את החזון האמנותי המוגזם של הפרויקט. עם צאתו דרך חברת התקליטים Epic Records זינק האלבום למקום השמיני במצעד הבילבורד 200 האמריקאי והגיע למעמד של אלבום פלטינה בבריטניה, תוך שהוא הופך את הסרט הכושל לקלאסיקת קאלט נצחית. במבחן הזמן, "The Pick of Destiny" ניצב כאחת מאופרות הרוק הקומיות המוצלחות והשנונות של המאה העשרים ואחת, תקליט שמזכיר לעולם המוזיקה שרוקנרול אמיתי לא חייב תמיד ללבוש פנים נפולות, ולפעמים כל מה שצריך כדי לנצח את השטן הוא חבר טוב, אקורד פתוח וחסר בושה לחלוטין.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר