The Day Joe Walsh officially joined “The Eagles”

ב- 20 לדצמבר, 1975, Joe Walsh הצטרף באופן רשמי ל- “Eagles”.

(Photo: Ebet Roberts)

באמצע שנות השבעים, להקת "The Eagles" כבר הייתה אחת מלהקות הרוק המצליחות בעולם, אבל להצלחה הזו היה מחיר. הגיטריסט המייסד Bernie Leadon כבר לא זיהה את הלהקה שהוא עצמו היה שותף להקמתה. לאדון היה מושרש עמוק במוזיקת קאנטרי, בלוגראס ומסורת אמריקאית קלאסית, והוא צפה בדאגה כיצד הלהקה מתרחקת בהדרגה מהשורשים הללו ונעה לעבר סאונד קשוח וחשמלי יותר.

לאחר ההצלחה האדירה של האלבום "One of These Nights" בשנת 1975, הפער כבר לא ניתן היה ניתן לגישור, ולאדון בחר לעזוב. השינוי כבר היה בעיצומו. Don Felder הצטרף ללהקה בשנת 1974 והופיע לראשונה באלבום "On the Border", כשהנגינה החדה והעוצמתית שלו דחפה את "האיגלס" עמוק יותר לטריטוריית הרוק. זה לא היה מהלך מקרי. Don Henley ו- Glenn Frey היו ממוקדים, תחרותיים ונחושים לשמור את הלהקה בפסגת עולם הרוק. על פניו, לא היה הכרח להחליף את לאדון, הם יכלו להמשיך לפעול כרביעייה. אבל אם הם באמת רצו להרחיב את הסאונד שלהם ולהכניס עוצמה אמיתית למוזיקה שהם יוצרים, ולכן צירוף של גיטריסט מוביל נוסף היה הכרחי.

"האיגלס" לא היו צריכים לחפש רחוק. הם בחרו במוזיקאי שחלק איתם את אותו ניהול מוזיקלי ושלא פעם חלק איתם אף את אותה.

עד סוף 1975, Joe Walsh כבר קיבע את מעמדו כגיטריסט פרוע ובעל שם עולמי, הוא לא היה הימור מוזיקלי כלל. הוא כבר הוביל את "James Gang" להצלחה משמעותית ובנה קריירת סולו יציבה, שכללה בין היתר את הלהיט "Rocky Mountain Way". הוא לא נזקק לחבל הצלה ולא חיפש בהכרח פרק חדש. למעשה, הוא היה אמור להוציא אלבום סולו נוסף בשנת 1976, אבל היה חסר לו מעט חומר חדש. ופתאום, אחת הלהקות הגדולות בעולם פונה אליו ומבקשת את שירותיו. העיתוי היה פשוט מושלם.

ועם כל זאת ולמרות כל זאת, הנלי ופריי היססו משום מה. המוניטין של וולש הקדים אותו. הוא נחשב לדמות פרועה, בלתי צפויה ונטולת פילטרים, בעוד שהנלי ופריי ניהלו את הלהקה תחת משמעת כמעט צבאית. הם חששו מכל דבר שעלול לשבש את התנופה שבנו בעמל רב. אבל בסופו של דבר, הכישרון הכריע.

כל ספק שנותר לשני מנהיגי הלהקה התפוגג לו במהירות. וולש ששימש בסוף 1975 כמופע החימום של "The Eagles" בסיבוב ההופעות, התחמם לו להנאתו מאחורי הקלעים לפני אחת ההופעות. תוך כדי חימום הוא ניגן ריף מהיר ואגרסיבי, כזה שהוא נהג להשתמש בו כתרגיל טכני. Glenn Frey שעבר במקום עצר מיד וביקש ממנו לנגן אותו שוב. לימים פריי תיאר את הריף ככזה שנשמע לו כמו “סירנת משטרה”, מהיר, מתוח ומסוכן. אותו ריף ספונטני שהיה תרגיל חימום הפך לבסיס של השיר "Life in the Fast Lane", ולכד באופן מושלם את המהירות והעוצמה שעתידים היו להגדיר את הזהות והסאונד החדשים של "The Eagles".

האלבום הראשון שהוקלט לאחר הצטרפותו של וולש היה "Hotel California" משנת 1976, והוא ללא ספק סימן את נקודת השיא היצירתי של הלהקה. ככותב וכסולן מוביל, וולש תרם לאלבום את "Pretty Maids in a Row", בלדה מהורהרת וקודרת שחשפה את המנעד המלודי והרגשי שלו. אך ההשפעה הגדולה ביותר שלו הגיעה דרך נגינת הגיטרה.

עם שני גיטריסטים מובילים, Walsh ו- Felder, "האיגלס" ניכסו לעצמם עוצמת רוק שמעולם לא הייתה להם קודם לכן. הכימיה בין השניים הייתה מיידית ו"חשמלית", ואין מקום שבו הדבר בולט יותר מאשר בדו-קרב ההרמוני האגדי בסיומו של הסולו האלמותי בשיר הנושא "Hotel California". יחד עיצבו וולש ופלדר מחדש את הסגנון של הלהקה בשירים כמו "Life in the Fast Lane" ו- "Victim of Love", והחדירו לסאונד של הלהקה חיספוס ועוצמה שלא היו שם קודם לכן.

תוך זמן קצר הפך וולש לחלק בלתי נפרד מהלהקה. הטון שלו, סגנון הנגינה, צורת הפרייזינג הייחודית והנוכחות הכריזמטית שלו על הבמה, הפכו למרכיבים מרכזיים בזהות של "The Eagles". פתאום היה קשה לדמיין את הלהקה בלעדיו.

הצטרפותו של Joe Walsh ללהקה לא הייתה רק שינוי הרכב רגיל. זה היה אחד המהלכים הגדולים והמבריקים ביותר בתולדות הרוק, של צירוף מוזיקאי באמצע הקריירה של להקה. החתיכה האחרונה בפאזל שהפכה את "The Eagles" ללהקת אצטדיונים ולמכונת רוק משומנת במהלך התקופה האייקונית ביותר שלה.

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!